"ההישג הכי גדול שלי הוא שיצאתי מהממ"ד של ההורים"
הסופר ויוצר הטלוויזיה מתן חלק ("אנשים שפגשתי", כאן 11) משתדל לא לתת לפוסט־טראומה לנתק אותו מהעולם, מאמין שבלעדי אשתו לא היה לו כלום, נלחם בשנ"צ של שישי ומחזיר קורנישונים למדף אם הם מתייקרים ב־2 שקלים
איפה אנחנו תופסים אותך?
"הורדתי את הילד בגן ועשיתי את דרכי בקו 142 לעוד יום עבודה ב'ארץ נהדרת'. אוטובוסים בבוקר מתחלקים לשניים: אלה שמריחים סביר ואלה שמריחים כאילו נכנסת לצנצנת עמבה, והיום נסעתי באפשרות השנייה".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"לפני חמישה חודשים הפסקתי לשתות קפה. עשיתי בדיקת דם שגרתית והמדדים יצאו איומים, נראו כמו פלטה של די.ג'יי: אחד למעלה, אחד למטה. הלכתי לתזונאי שהוריד לי את הקפה. הייתי שותה 7-6 כוסות ביום. עכשיו כל יום זו מלחמה. אני שותה שייק חלבון כאילו אני מישל טרוני (מפתח גוף ואושיית רשת — מנ"ש) ומקווה שזה יסדר לי את המדדים. אם לא, אני חוזר לקפה".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם הקומיקאי והסטנדאפיסט האמריקאי טום סגורה, שיש לו בנטפליקס את 'מחשבות רעות'. הומור הכי קיצוני, הכי מגעיל, הכי מטונף, ואני חולה עליו. הייתי מת להבין מאיפה האומץ. וגם עם סת' מקפרלן, היוצר של 'פמילי גאי'. הוא קיבל כל כך הרבה פעמים 'לא' והפך כל 'לא' להצלחה מטורפת".
על מה אתה עובד עכשיו?
"בכאן 11 משודרת 'אנשים שפגשתי' שכתבתי יחד עם עמרי עמית ואדר מירום, שמתרחשת במרכז מסחרי בבאר שבע. במקביל אני כותב ל'ארץ נהדרת' שחזרה, ועובד על עוד הופעת לייב של ‘מסיבת הפתעה’, הפודקאסט שלי עם טל פרידמן. אבל הכי אני עובד על להתרגל לרמת גן. עברנו לכאן אחרי 35 שנה בבאר שבע, הכל מרגיש כל כך זר ואני עוד מחפש את עצמי".
מה השריטה שלך?
"הפוסט־טראומה. אני מסתובב איתה כאילו אני רגיל ונורמטיבי, אבל יש תקופות שאני לא מצליח להרים את הראש ולצאת מהבית. זו מלחמה יומיומית, זה פצע מאוד עמוק. הייתי בצבא חובש קרבי באירוע שהיו בו שבעה הרוגים ושני פצועים קשה, ונלחמתי להישאר בצבא. בצוק איתן עשו טעות וקראו לי, ואחד החברים הטובים שלי, מקס שטיינברג, נהרג. זה הכניס אותי לסחרור ולא יצאתי כמה שנים מהממ”ד של ההורים".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"כשאני בבאר שבע אז אני אוהב ללכת להורים של ליאור אשתי, זיוה וויקטור, לאכול שניצל עם מדבוחה (בד' לא בט'), לצאת לגינה ולשחק עם הבן שלי גפן והכלבה. זה הרגע הכי כיף בשבוע. בשישי אני עושה הכל, רק לא לישון צהריים. שנ"צ בשישי זה סטרא אחרא, החלומות הכי רעים, אתה קם מטושטש בלי משמעות".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"הייתי רוצה להצליח לנתק את הטלפון לתקופות ארוכות. בגלל הפוסט־טראומה יש תקופות שאני משתבלל ונכנס לתוך עצמי ו־12 שעות ביום משחק בטלפון במקום לעשות דברים או אפילו סתם להיות עצוב. אני משתדל פעם בשבוע להניח אותו".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"חוץ מאשתי האהובה ליאור, אז ניקי גלייזר. היא סטנדאפיסטית עם פה ג'ורה. אין יותר סקסי מאשה מצחיקה".
למי אתה מתגעגע?
"לסבא וסבתא שלי העיראקים משכונה א' בבאר שבע. כשגדלתי ההורים שלי עבדו קשה: אמא שלי גננת ואבא שלי מוסכניק, אז את רוב הילדות העברתי אצלם. זה היה שבר גדול כשהם נפטרו".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"אנחנו מחפשים את המקום שנרצה להשתקע בו. באר שבע היתה מדהימה, אבל רחוקה מהחיים ומהעבודה שלנו. ליאור עובדת סוציאלית עם נוער בסיכון, ולי היה קשה עם הנסיעות ולא לראות את הילד שלי. המקום שנשתקע בו יהיה עם מרחב ולא עיר גדולה. מקווה שמשהו בין באר שבע לתל אביב יתאים. לראות את הילד שלי משחק בגינה בזמן שאנחנו שותים זירו, זה כל מה שאני חולם".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"ליאור אומרת שאם אני צריך לקנות משהו לעצמי, יש לי תודעת עוני. השבוע הייתי באושר עד בבני ברק והחזרתי קורנישונים למדף בסופר כי המחיר שלהם עלה ב־2 שקלים. מצד שני, אין לי בעיה להוציא כל סכום כסף על אנשים שאני אוהב".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"לפעמים אני ביקורתי מדי כלפי עצמי, ואז אני נכנס ללופ של מחשבות שלא תורמות לי נפשית. הייתי מאוד רוצה לאהוב את עצמי בלי תלות ובלי לחשוב על מה שאנשים חושבים. אני מאוד עובד על זה, מנסה להתקדם כל יום צעד".
על מה יש לך רגשות אשם?
"כשסבתא שלי היתה חולה ודעכה, לא הצלחתי להיות שם בשבילה ואני מצטער על זה כל יום. עם סבא תיקנתי: עברתי לגור קרוב אליו והייתי צמוד אליו עד הסוף".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"שהצלחתי לצאת מהממ”ד בבית של ההורים אחרי כל מה שעברתי. ב־2019 הפוסט־טראומה התפרצה בצורה שכבר לא יכולתי להסתיר. ניתקתי קשר עם אנשים, הייתי מאוד בודד. ליאור הכריחה אותי לטפל בעצמי. הדבר שאני הכי גאה בו זה שעם היציאה מהממ”ד הצלחתי להתקשר לאנשים שאני אוהב ושפגעתי בהם לאורך השנים. עברתי אחד אחד וביקשתי סליחה. כולם אמרו 'אנחנו מבינים מה עברת, פשוט לא נתת לנו פתח'".
מה מפחיד אותך?
"שלא יהיה לי כסף. גדלתי בשכונה ד' בבאר שבע בבית שהגיעו אליו מעקלים לא פעם, והיה לי מתחת לבניין מקום שהייתי מסליק אבנים וסכינים כדי שאם הם יבואו, אני אוכל לדקור אותם בתחת. הייתי בן 8, ומאז אני תמיד בפחד שלא יהיה מספיק. בגלל זה היום העבודה הכי קשה שלי היא להצליח להגיד 'לא' לדברים".
מה עושה אותך מאושר?
"אתמול הייתי בפארק הירקון עם אבא שלי ועם הבן שלי. עלינו על סירה ובזמן שאני השטתי, אבא שלי והילד לא הפסיקו לצחוק. הסתכלתי עליהם ואמרתי 'אני מאושר', וליאור, שהיתה איתנו, אמרה 'אם לא תהיה מאושר עכשיו, מתי תהיה?'. כל דבר שקשור לילד שלי הופך אותי למאושר".
מה הכי חסר לך בחיים?
"רוחניות. אני מרגיש מאוד עני רוחנית בתקופה האחרונה. זה קשור למלחמות שיש כבר שלוש שנים. זה קרה לי גם אחרי צוק איתן, כשלא צמתי בכיפור והייתי בשוק שלא פגע בי ברק כשאכלתי דוריטוס. אני מאמין באלוהים וגם מדבר איתו לא מעט".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"ליאור. בלעדיה לא היה לי כלום בעולם. כשעבדתי במשרד פרסום ושלחו אותי לחל"ת, אמרתי לה שאני לא רוצה לחזור. היא אמרה לי 'אל תחזור, מה אתה רוצה לעשות?'. אמרתי לה 'לכתוב', היא אמרה 'תכתוב'. שאלתי ממה נתפרנס והיא אמרה 'זה לא רלבנטי, אני אגור איתך גם בחדר מדרגות'. הגב שיש לי ממנה זה הנכס הכי גדול בחיים. היא באמת אהבת חיי".
אם לא היית תסריטאי וסופר מה היית עושה?
"לאבא שלי יש חלום שאני אבוא לעבוד איתו במוסך. הוא אמר שיש לי ידיים עדינות, אז אני לא יכול לפרק מצברים ומנועים, אבל יש לי אנגלית, אז אני יכול להיות טוב בדיאגנוסטיקה, לחבר מחשב לרכב ולהגיד מה התקלה. כל פעם שיש תקופה לא משהו בעבודה, הוא מזכיר את הדיאגנוסטיקה. זה תמיד שם מרחף".
