"אנחנו לא אותם אנשים, אני מרגישה שהקהל הוא קהילה עכשיו"
דווקא מתוך השבר של ה־7 באוקטובר רונה קינן משוכנעת שנוצר כאן מודל חדש של סולידריות, אחדות וחיבור. עכשיו היא חוגגת 20 שנות יצירה באלבום בהופעה חיה, שאותו תשיק בבארבי עם נינט טייב ואסתר רדא, משתדלת לשמור על אופטימיות ואפילו משחקת בסדרה חדשה
"התחלתי ללמוד תופים והמשימה שלי היא לנגן לבד תופים באחד השירים שלי", מספרת רונה קינן על חלומות קטנים שהחליטה להגשים. "לקחתי על עצמי גם אתגר משמעותי שבחיים לא חשבתי שאקח: משחק. בקרוב אגלם תפקיד בסדרה חדשה. שאלתי את עצמי: אני בת 45, את מה שעשיתי כל החיים אני ממשיכה, ואם נפתחת עוד דלת ומישהו מציע לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולעסוק בתהליך יצירתי אחר, אני קופצת למים? ובאופן די נדיר החלטתי שכן".
בדצמבר האחרון ציינה קינן 20 שנה לאלבום הבכורה שלה בסיבוב הופעות מצליח בבארבי שבו אירחה חברים שהיוו חלק משמעותי במסעה היצירתי לאורך השנים, בהם ערן צור, טל גורדון, אסף אמדורסקי, ברי סחרוף, שלומי שבן, יזהר אשדות וליהי טולדנו. בימים אלה יצא האלבום "עשרים שנות יצירה LIVE" ובו רגעי השיא מכל אחת מההופעות שהיו סולד אאוט. את האלבום היא תשיק ב־11 במרץ בבארבי במופע שבו תארח את נינט טייב ואסתר רדא. "אסתר ונינט הן מוזיקאיות שאני מעריצה וחברות טובות. הופעתי על במה בעבר עם כל אחת בנפרד, ויש משהו בשילוב של שלושתנו שמסקרן אותי ולא קרה עד היום", היא אומרת. "מכיוון שזה חודש האשה, חשבתי שמן הראוי שיהיה מרכז כובד נשי להופעה".
מה תשירו יחד?
"אנחנו באות ליהנות ולשיר את מה שהכי בא לנו לשיר יחד. אנחנו לא מרגישות שאנחנו צריכות לשלם איזשהו מס מבחינת להיטים ושירים מוכרים. נבצע עם נינט את 'אליס' המהמם שלה, ועם אסתר את 'Lose it' שמביא אנרגיה שמתאימה להופעה, ועוד הפתעות וקאברים. נצדיע לנשים שאנחנו מעריצות ומעריכות, אז יהיה ייצוג לנינה סימון, גלי עטרי, קורין אלאל ועוד. יהיה שמח".
כמו שירים רבים, גם מילותיה של קינן קיבלו משמעות חדשה בשנה וארבעה חודשים האחרונים. שירים כמו "מות התפוז", "אתה מתעורר" ו"מבול", שנכתב בכלל כשיר פרידה, זוכים לפרשנויות נוספות ואישיות של המאזינים. קינן מסכימה ואומרת: "מאז אוקטובר 23' כולנו עברנו תהליך של שינוי שהתחיל באבחת טראומה גדולה, ובתוכו אנחנו כל הזמן משתנים וגם השירים משתנים וצוברים משמעויות אחרות. בחודשים הראשונים היה לי ברור שהשירים האלה הופקעו מהמקום המקורי שלהם והפכו שירים על משהו אחר ולמישהו אחר, הרגשתי שהשירים מגויסים יחד איתי בצו שמונה המאולתר של המוזיקאים שנרתמו. כולנו חיפשנו דרך לנחם ולעזור והשירים הם הצידה לדרך שהיתה לנו. יצא לי לשיר אותם במצבים מאוד קשים, לפעמים קשים מנשוא ולפעמים כאלה שיש בהם מעט תקווה. שרתי בשבעות, אזכרות ולוויות, שאלה הסיטואציות הכי קשות שיש, אבל מצד שני התבהר לי שאנשים זקוקים גם לאפשרות לבכות. לפעמים הם צריכים אסקפיזם, אבל לפעמים הם זקוקים למילים וצלילים שייתנו פה לתחושות הקשות שאופפות את כולנו".
איזה שיר ביקשו ממך לשיר הכי הרבה?
"'מבול', ואת 'בדרך הביתה' של ישראל ברייט שהיה לי הכבוד לשיר, וגם קיבל, יחד עם כל השירים שהמילה ‘הביתה’ מופיעה בהם, משנה תוקף בתקופה הזו. אלה שירים ששרתי גם בכיכר החטופים כשציינו יומולדת 29 לארבל יהוד כשהיתה בשבי. את שרה את המילים האלה בתקווה שהן ייצרו איזו תנועה, וכשהתנועה הזו נוצרת זו תחושה של הקלה ואסירות תודה, וכשזה לא נענה זה נורא. שרתי באיזו תוכנית את 'מבול' ליגב בוכשטב שמאוד אהב את השיר והוא לא חזר וזה נורא".
את מרגישה משהו שונה אצל הקהל בהופעות?
"כן, חד־משמעית. אנחנו לא אותם אנשים. אני מרגישה שהקהל הוא קהילה עכשיו. אני והם זה לא מוזיקאית על במה וקהל שמקשיב. יש כאן התמזגות בין המילה קהל למילה קהילה, ומרחב שאנשים מגיעים אליו כדי לבכות יחד, להתחזק יחד ולשכוח לשעה וחצי מהכל, אבל גם להיזכר דרך איזה פילטר שעוטף אותם. מהבחינה הזאת דווקא מתוך האסון התמצקה משמעות חדשה למה שאנחנו עושים גם כמוזיקאים וגם כקהל אוהבי מוזיקה. יש שירים שקשה לי לשיר עכשיו ואני לא אחזור אליהם בזמן הקרוב, לא כי אני מתחרטת שכתבתי אותם אלא כי יש לי צורך כרגע בנחמה. אני לא יכולה להיות עכשיו בתפקיד זו שמתבוננת במבט שהוא רק ביקורתי או רק מתריס. אני צריכה, גם עבור עצמי, להאמין שיהיה יותר טוב, ואם אני רוצה להאמין שיהיה יותר טוב, אז אני צריכה to practice what I pray. שיר כמו 'כל מה שיש לי' הוא תולדה של העמדה הזאת".
את האלבום החדש בחרה קינן לסיים בנימה אופטימית עם השיר "לחיות נכון" ("או לה לה לה/ גם אני רוצה לחיות נכון"). "במקור הוא נכתב כחצי בדיחה וככל שנוקפות השנים אני יותר מאמינה לו, ואולי אפילו בלי הנכון אלא פשוט לחיות, בואו נתחיל מזה".
את אופטימית?
"בבסיס, בכל תקופה אחרת, הייתי אומרת שאני מאוד פסימית. אבל איכשהו דווקא בשנה הזו, לצד הרבה פחד, תחושת סכנה והרבה ייאוש מהדרך שבה הדברים מתנהלים, ומהאופן שבו אנחנו באובדן שליטה על גורלנו, אני גם מרגישה שיש פה כל כך הרבה אנשים טובים, ואנשים שקמו מתוך השבר כדי ליצור מודל חדש של סולידריות, אחדות וחיבור, אז אני חייבת להאמין בזה. אני לא אוכל לחיות אחרת".
כשאני מבקשת מקינן לנסות לסכם 20 שנות קריירה, היא אומרת: "לפני חמש שנים לא יכולתי לענות על זה ועכשיו כן. כסיכום ביניים אני יכולה להגיד שאני גאה בתוצרת, בסל הפירות הזה שאני יכולה להחזיק ולהגיד: 'אני שתלתי את העצים האלה והפירות שעליהם וכל אחד יכול לגשת'. זה כולל שבעה אלבומים, שיתופי פעולה וחיבור למוזיקאים אחרים שתמיד אהבתי לעשות ומעשירים את עולמי".
ויש גם אתגרים שסימנה לעצמה להמשך: "לתפעל את האולפן שלי בעצמי, להפיק בעצמי, להיות שווה בין שווים עם הקולגות שלי הגברים בתחום. זה דבר שחשוב לי ואני כל הזמן במסע לשפר אותו ומרוצה מההישגים עד כה. מהאלבום 'זמן התפוז' התחלתי תהליך שבו יותר לקחתי את המושכות בידיים מבחינה הפקתית וביטים, אף על פי שהופק על ידי תמיר מוסקט ותום דרום, אבל ישבתי שעות לבד מול המחשב. ב'עיר בלי געגוע' עשיתי עוד צעד לכיוון הזה. היום החבירה שלי לאנשים היא לא כי אני לא יכולה לעבוד לבד אלא כי מוזיקה זה דבר שיותר כיף לעשות עם עוד אנשים. אני עובדת עכשיו עם שני מפיקים נפלאים – אורי קוטנר וערן ויץ, ואנחנו מעבירים את הכדור בינינו".
בימים אלה היא מקליטה אלבום אולפן חדש שייצא בהמשך השנה. "היו תשעה שירים שנכתבו לפני המלחמה ואני עוברת עם האלבום תהליך מעניין כי יש שירים שנושרים ויש חדשים שנכתבים. אני לא רוצה שזה יהיה באופן מובהק אלבום מלחמה, אבל אי אפשר שלא להיות בתוך זה ולהגיב לזה ולחפש את המילים. אז לאט לאט, תוך כדי תנועה, אני מבררת את זה".
רונה קינן עם אסתר רדא ונינט טייב. "אנחנו באות ליהנות. נצדיע לנשים שאנחנו מעריצות ומעריכות כמו נינה סימון, גלי עטרי וקורין אלאל"
