סגור
פנאי סדרת הנוער מיוחדת
אלה מלאכי ובר מיניאלי ב"מיוחדת". "לשתף שחקנית על הרצף היה פוגע במקום להעצים אותה" ( )

"מיוחדת": סדרה על יחסי אחיות שאחת מהן על הרצף האוטיסטי

סדרת הנוער מתמקדת בשתי אחיות: אלונה שעל הרצף האוטיסטי ומאיה שרוצה להיות כוכבת יוטיוב. היוצרת מיכל קופר קרן: "יש כאן מסר אוניברסלי על הקושי לגדול בצל בן משפחה שלוקח המון משאבים ואנרגיה"

שתי אחיות — אלונה ומאיה — עומדות במרכז סדרת הנוער "מיוחדת", העולה היום (ראשון) בכאן חינוכית — האחת על הרצף האוטיסטי והשנייה לא. "רציתי שיהיה לא ברור למי מהשתיים מיוחס השם 'מיוחדת'", אומרת יוצרת הסדרה והתסריטאית הראשית שלה, מיכל קופר קרן. "הנטייה הטבעית שלנו היא לחשוב שזאת הילדה עם הצרכים המיוחדים, אבל הדגש של הסדרה הזאת הוא דווקא על האחות. יש לשם משמעות כפולה. אנחנו רוצים להגיד שגם הילדים 'הרגילים' לכאורה הם מיוחדים בדרכם".
קופר קרן (57) היא מומחית לדרמות יומיות לבני נוער, סדרות בעלות 50-40 פרקים לעונה, שנכתבות באינטנסיביות ומצולמות בלוח זמנים לחוץ, שברזומה שלה להיטים כמו "יומני החופש הגדול", "כוכב הצפון" ו"כדברא". ב"מיוחדת" יש "רק" 20 פרקים, אבל גם כאן העלילות מרובות וסובבות את חייהן של אלונה (אלה מלאכי), ילדה על הספקטרום שמנסה להבין את הקודים הקשים של העולם, ואחותה מאיה (בר מיניאלי), מין כוכבת יוטיוב בפוטנציה, שרוצה להצליח בעולמות שלה, וצריכה להתמודד עם העומס שהסיטואציה המשפחתית שלה מציבה בפניה. הסדרה כתובה באופן זורם, מעניינת ומשוחקת באופן משכנע.
"ראיתי הרבה סדרות על אוטיזם", אומרת קופר קרן, "ולרוב הגיבור הוא מי שעל הרצף, כך למשל ב'לא טיפוסי' וב'על הספקטרום'. פחות ראיתי סדרות שמתמקדות באחים של האוטיסטים. נתקלתי באחים האלה במשך השנים, כשהיו מגיעים ילדים בעלי צרכים מיוחדים לאתרי הצילומים של סדרות הנוער. האח או האחות האלה היו לרוב מבוישים, כמי שנמצאים בצל של אחיהם ואינם 'חלק מהחגיגה' כאילו. זה גרם לי לחשוב איך זה לחיות במשפחה כזאת שבה יש ילד אחד שלוקח המון משאבים ואנרגיה, וההורים נורא מפוקסים עליו.
"בתחקיר שעשיתי לקראת הסדרה אצל משפחות לילדים האלה, ראיתי שהדינמיקה הזאת קריטית. ילד שחוגג יום הולדת, למשל, יודע שיכול להיות שתהיה לאחיו התפרצות והמסיבה שלו תיהרס בגללו. או שכולם נוסעים לסחנה ואחרי שלוש שעות בפקקים סוף סוף מגיעים אבל הילד שעל הרצף רוצה לחזור הביתה ואורזים הכל וחוזרים. זאת דרמה מעניינת. היה לנו גם חשוב להראות את היופי ואת ההתקרבות וההכלה, אבל גם את הקושי".
1 צפייה בגלריה
פנאי מיכל קופר קרן
פנאי מיכל קופר קרן
קופר קרן: מאיה לא 'נעשית אדם טוב יותר' בגלל אחותה. שתיהן עוברות תהליך. אלונה, למשל, מבינה שהיא לא אמורה להתאמץ כל כך שיאהבו ויקבלו אותה"
טיפ מ"סליחה על השאלה"
סדרות על ילדים ללא מוגבלות הן הרוב. למה גם פה חשוב שוב לספר את הסיפור של הילדה "הרגילה"?
"זאת סדרת נוער שחייבת למשוך אליה קהל גדול, כי לא כולם יכולים להכיל סדרה על משפחה של ילדה עם אוטיזם. זה עלול להרתיע המון צופים. רציתי להנגיש את הנושא ולא להיות דידקטית מדי. אז נכון שהסדרה מתמקדת יותר בילדה רגילה אבל מהזווית של לגדול במשפחה שיש לה קושי, ויש כאן נקודת הזדהות לכל בני הנוער — לפעמים יש לילד הורה חולה בבית או סתם אח דחוי חברתית וההורים מתמקדים בו. זה מסר אוניברסלי על איך בדינמיקה משפחתית נמאס לך להיות האח המכיל, החמוד והסבלני. רציתי לתת גם מקום לרגשות הקשים האלה".
המיקוד באחות הנוירוטיפיקלית מעורר חשש שבעל המוגבלות יצומצם לכדי כלי דרמטי שנועד לתאר התפתחות וצמיחה של הגיבור ה"רגיל". הקלישאה היא שהוא הופך את הסובבים אותו לאנשים טובים יותר.
"נקודת המבט היא הפוכה. אנחנו מראות כמה שזה באמת קשה, מעצבן ומתסכל. עד כדי כך שבר, שמגלמת את מאיה, פחדה שלא יאהבו אותה בגלל היחס שלה לאלונה. בסדרה יש תהליך שעובר על שתי האחיות, לא שמאיה נעשית 'בן אדם טוב יותר'. אלונה, שלאורך הסדרה עושה מאמץ אדיר להתקרב לנוירוטיפיקלים כדי שמאיה תאהב אותה, מבינה שהיא לא אמורה להתאמץ כל כך. ומאיה מבינה שהיא לא צריכה את כל ההצלחה ביוטיוב והפופולריות החברתית כדי שלא יגידו 'זאת המסכנה שיש לה אחות אוטיסטית'. התהליך ששתיהן עוברות הוא של התקרבות לאותנטיות.
"הקו המנחה שלנו הוא משהו שאמרה אחת הילדות ב’סליחה על השאלה: על הספקטרום’. היא הרגישה, לדבריה, 'כאילו שיש מדריך לחיים ואני היחידה שלא קיבלתי אותו ואף אחד לא מוכן להשאיל לי את שלו'. בסדרה אני וליאור ירון, שותפתי לכתיבה, שואפות להגיד שכל אחת תכתוב את המדריך שלה".
למה הושמטה ו"ו החיבור?
אלה מלאכי שמגלמת את אלונה אינה על הספקטרום. למה?
"סדרות נוער בישראל מצטלמות בקצב מהיר. חיפשנו בתחילה שחקנית שהיא על הספקטרום ויש כמה כאלה, אבל הן מבוגרות יותר, ובשלב מסוים הבנו שלקחת שחקנית על הספקטרום שתצטלם בקצב ובתנאים של ההפקה היה מתכון לכישלון גם בתחושתה, כך שבמקום להעצים אותה היינו עלולים לפגוע בה. כמות הטקסטים שצריך ללמוד כל יום או העובדה שצילמנו בים, על סירות, היו שניים מתוך המון פרמטרים שגרמו לנו להבין שלתפקיד הראשי ניקח שחקנית נוירוטיפיקלית.
"כן הגדלנו את הנוכחות של ילדים עם מוגבלויות במסגרות שאלונה נמצאת בהן, ואפילו זה היה הגבול העליון מבחינת המסוגלות שלהם. צריך להוסיף ימי צילום, לכל ילד צריך מלווה, אבל המפיקים דפנה דננברג ואבירם אברהם לקחו על עצמם משהו מאוד גדול רק כדי שאפשר יהיה להכיל את זה".
ליוו אתכם נציגי עמותות?
"כן, וגם הייתי בחאן יותם, שבו יש מפגשים שבועיים עם אנשים עם מוגבלויות. דיברתי עם משפחות, והיתה לנו יועצת על הספקטרום על הסט שקוראים לה אביב כוכבי (כן, כמו הרמטכ"ל). היא, למשל, הסבירה לנו שבטקסטים של אלונה לא נכתוב משפטים עם ו"ו החיבור, כי אוטיסטים לא מדברים כך. דיברנו, למשל, גם על העניין של חיזור בין בנים לבנות — מתברר שבמסגרות של ילדים על הספקטרום יש יותר בנים מבנות, והן מוצאות את עצמן הודפות חיזורים של הבנים שרוצים בהן רק משום שאין מספיק בנות בכיתה".
קרן מרגלית, היוצרת של "פלפלים צהובים", אמרה פעם בראיון שלדעתה אין הרבה אנשים שהם לגמרי לא על הספקטרום. את מזדהה עם זה?
"לא יודעת. מה שבטוח זה שבכתיבה שלנו עלתה שאלה אם אנחנו צריכים ללמד את הילדים על הרצף להתאים את עצמם אלינו או שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליהם. בעצמי עברתי תהליך עם זה. לפני שנתיים אם הייתי רואה ילד חוטף התקף באמצע הרחוב, הייתי בלבי אומרת 'איזה מסכן, הוא והוריו', היום אני רואה את זה בצורה מאוד שונה. אני לא אסתכל עליו ברחמים, וגם לא אקום ואלך".