קומיקאי מבריק, במאי פחות: סשה ברון כהן מפספס עם עלי ג'י
סשה ברון כהן רצה לבעוט בקיצונים מימין ומשמאל עם ״עלי ג׳י: אני מי?״, אבל התעקש לביים בעצמו. התוצאה, למרות כמה בדיחות מצוינות, מאכזבת. בישראל הוא עדיין כוכב
סשה ברון כהן הוא גאון קומי. קומיקאי קמיקזה קיצוני שמוכן להתאבד על ההומור שלו ולקחת אותו הכי רחוק שאפשר. ״בוראט״ היה סרט השנה שלי לפני 20 שנה, ואני לא חושב שראיתי מאז סרט מצחיק ממנו. גם סרט ההמשך היה מבריק ומצחיק, אם כי היה ברור שאלמנט ההפתעה המקורי פג.
בשני המקרים ברון כהן השתמש בדמות הפיקטיבית של עיתונאי גזען, מיזוגיני ואנטישמי כדי להפיל בפח פוליטיקאים מהימין האמריקאי השמרני ולחשוף את השקפות העולם הגזעניות שלהם. כדי לעשות את זה הוא נכנס באופן אבסולוטי לתוך דמויות. כשחקן יש בו טוטאליות מבהילה שמקשה על היכולת להבין מתי נגמרת הדמות ומתחיל השחקן, והאם בכלל יש הפרדה בין שתי הישויות האלה. כסאטיריקן יש בו היכולת להיות חד כתער ובאותה נשימה לא לחשוש לדשדש במי הביבים של וולגריות קיצונית.
מכיוון ששני הסרטים בכיכובו של בוראט גרמו לברון כהן להוציא את הדמות לפנסיה, כי היא כבר מפורסמת מדי כדי להפיל אנשים בפח, הוא החליט כעת להחזיר למסך את עלי ג׳י, ראפר יהיר ואידיוט מפרברי לונדון ששאל את האנשים הכי חכמים בעולם את השאלות הכי מטומטמות בעולם. אלא שהפעם, בגלל שהשתנו הזמנים שבהם שחקן לבן יכול היה לגלם ראפר שמעמיד פנים שהוא שחור, עלי ג׳י הוא לא ראפר אלא גבר לבן עם איזושהי הפרעה נפשית שגורמת לו לחשוב שהוא בעצם ראפר שחור, דמות משנות התשעים שלא שמה לב שאסור לה להיות מי שהיא בשנות ה־2020. ולכן, זה שהיה כוכב לרגע בימים הראשונים של המילניום, הופך להיות דמות שנרדפת על ידי צבאות תרבות הביטול מצד אחד, ומיליציות האנטי־הגירה החמושות, וכמעט נאציות, מהצד השני.
שבוע וחצי לפני בחירות אמצע הקדנציה באמריקה, זו נקודת המוצא של ״עלי ג׳י: אני מי?״ ששוב מנסה להיות גם בעיטה בישבן המהוגנות, וגם ביקורת חברתית נוקבת על אידיאולוגיות קיצוניות ואנטי־הומניות, כשברון כהן מנסה לגרום לפוליטיקאים אמיתיים לדבר און דה רקורד מול מצלמה ולומר את הדברים הכי קיצוניים, מבלי שהם מבינים שהם מצולמים לסרט שיוצא נגדם ולא בעדם.
ההבדל הגדול של ״עלי ג׳י: אני מי?״ ביחס לסרטיו הקודמים של ברון כהן הוא העובדה שכעת הוא גם מביים את הסרט בעצמו. הוא קומיקאי ענק, כאמור, שיודע לא לצאת לרגע מהדמות, אבל למראה הסרט החדש עולה התובנה העצובה שהוא לא במאי מספיק טוב, או לפחות כזה שלא מצליח להשתלט על הסט גם כפרפורמר טוטאלי וגם כמי שצריך לנווט את כל ההפקה במבט מהצד. זו אולי דרך להסביר את העובדה המצערת שהסרט הזה לא מספיק טוב, ולמרות כמה בדיחות מצוינות שמפוזרות בו, הוא בעיקר מכיל סצנות ורעיונות שפשוט לא הצליחו להתגבש ולהתממש.
יש שתי ראיות להחמצה של הסרט הזה. הראשונה: אמזון פריים וידיאו, שמימנה את הסרט, תכננה להפיץ אותו בבתי הקולנוע באמריקה, אבל אחרי הקרנות מבחן ההפצה צומצמה לסוף שבוע אחד והסרט עולה כבר השבוע באמזון פריים. לעומת זאת, בישראל המצב הפוך. הפוסטרים הבטיחו שהסרט יעלה כאן ליומיים בלבד. ובינתיים היומיים האלה כבר התרחבו ללפחות שבועיים של הקרנות. זה כי בישראל ברון כהן הוא כוכב. הוא משלב לא מעט עברית בסרט, כולל דמותו הנפלאה של המורה הישראלי לקרב מגע ערן מורד, מכניס הופעת אורח של אמו הישראלית, דניאלה, ונותן את מלאכת כתיבת הפסקול למלחינה הישראלית נעמה מלומד.
ותכלס, אם חושבים על זה, ברון כהן למעשה עושה סרטי מתיחות. הוא לוקח את האמנות ששוכללה על ידי יהודה בארקן ויגאל שילון, מעביר אותה דרך פילטר בריטי מוטרף בסגנון ג׳ון קליז או רואן אטקינסון והופך אותה לכלי נשק נגד פוליטיקאים אמריקאים. מאז ״בוראט״, שמכר כאן למעלה מ־200 אלף כרטיסים, הוכח שבישראל אוהבים את ברון כהן יותר מאשר בשאר העולם.
הראיה השנייה היא שהסצנה הכי טובה בסרט כלל לא נמצאת בו, אלא מופיעה רק על רקע הקרדיטים. זה פאנץ׳־ליין שבו עלי ג׳י פוגש את אייסאפ רוקי כי הוא משוכנע שהוא אבא שלו (אף על פי שאייסאפ רוקי צעיר ממנו בערך ב־20 שנה), ובמפגש הזה נמצאת גם אשתו של רוקי, ריהאנה, שעלי ג׳י משוכנע שהיא אמו. העובדה שהסצנה המצוינת הזאת צולמה אבל לא שובצה בתוך עלילת הסרט היא עדות לכך שברון כהן לא הצליח ליצור מינון הגיוני בין הרצון שלו לתקוף את הרדיקליות של הימין והשמאל באמריקה, ובין הרצון שלו בעלילה קומית.
גם רגעי השיא הנוקבים ביותר של הסאטירה מרוכזים כולם בחלק האחרון של הסרט, שמתחיל באופן חלש למדי. ברון כהן, כהרגלו, מפגיש את דמויותיו המוקצנות והמטופשות עם אנשים אמיתיים, אבל לא מצליח להוציא מהמפגשים האלה בדיחות טובות. שוב ושוב מוצגות בסרט סיטואציות קומיות שאולי היו נהדרות על הנייר אבל פוספסו בביצוע. למשל, פודקאסט פוליטי ב־ASMR. רעיון מעניין למערכון. סצנה מבוזבזת ומיותרת בפועל. אז למרות כל ההערצה למחויבות הקומית של סשה ברון כהן ולרצון שלו לחשוף את הגזענות האמריקאית שמסתתרת גם בשמאל הרדיקלי וגם בימין המיינסטרימי, ולמרות רגעים שבהם הוא מצליח, משהו בסרט הזה באופן ברור התקלקל בזמן הייצור.
