"הוא לא היה פציפיסט שכתב במשרד, הוא היה לוחם שלום"
שנתיים אחרי חטיפתו של עודד ליפשיץ מקיבוצו ניר עוז, ורציחתו בשבי, הוציאו חבריו ומשפחתו את "עד קצה הגבול", אוסף מאמרים וכתבות של העיתונאי שהיה לוחם צדק, פעיל שלום ואיש אמת
"בצהרי היום השביעי שלאחר מלחמת ששת הימים להטה השמש בכביש יריחו־ירושלים. אי אפשר היה לגעת בנשק ובמתכת של הג'יפים והקומנדקרים שלנו. עלינו, פלוגת צנחנים, במעלה הדרך הרחבה והנוחה שחוסיין נהג לחלוף בה במכונית מרוץ, מצפים לראות, לראשונה, את ירושלים העתיקה הירדנית, שנכבשה כמה ימים לפני כן". כך פתח עודד ליפשיץ כתבה שפרסם בשעתו ב"על המשמר", והמשיך: "מולנו, יורדים לכיוון יריחו, לגשרי הירדן שפוצצו, לרבת עמון, באו הפליטים. משפחות וחבורות, הולכי רגל, חמורים, עגלות יד, עמוסים לעייפה בצרורות ומזוודות וכלי בית, נשים עם ילדים בזרועותיהן, תינוקות מעולפים למחצה בחום הנורא".
הרשימה הזאת, שמתארת באמפתיה את בעיית הפליטים שנוצרה אחרי 67', וכותרתה "פליטים בדרך יריחו", פותחת את הספר "עד קצה הגבול" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויד יערי) - אוסף מאמרים, רשימות וכתבות שכתב ליפשיץ לאורך חייו. ב־7 באוקטובר נחטף ליפשיץ בן ה־83 לרצועת עזה מביתו שבקיבוץ ניר עוז. הוא נחטף פצוע וככל הנראה, כעבור כחודש נרצח בשבי. גופתו הוחזרה לישראל בפברואר האחרון, אז גם הובא לקבורה בניר עוז.
כעת התאחדו חבריו ובני משפחתו כדי להוציא לאור את הספר היפה הזה, שמרכז את כישרון הכתיבה של העיתונאי לוחם הצדק שהיה. "ההיכרות שלי עם עודד לא היתה מהעיתונות ולא מהפוליטיקה אלא מאותה פלוגת מילואים ששירתנו בה במשך 50 שנה", מספר העיתונאי נחום ברנע, חברו של ליפשיץ. "לא הצד ההירואי הוא החשוב, אלא הצד של הרעות והחברות. זה היה דבר משמעותי בחיים שלנו".
3 צפייה בגלריה
העיתונאי נחום ברנע: "שירתנו באותה פלוגת מילואים במשך 50 שנה. הרעות והחברות היו דבר משמעותי בחיים שלנו"
(צילום: אביגיל עוזי)
ליפשיץ נולד ב־1940 בחיפה. הוא היה חניך השומר הצעיר וסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי. בצה"ל שירת כלוחם בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח ולחם במלחמות ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ולבנון. הוא נמנה עם הגרעין המייסד של קיבוץ ניר עוז ושימש בו מזכיר, גזבר, יו"ר ועדת חינוך, יו"ר כלכלי. בגיל מאוחר יחסית הגיע אל העיתונות.
"עשר שנים עבדנו אחד מול השני, הייתי העורך והוא הכתב, והיינו ידידים", מספר רוביק רוזנטל, חברו ועורכו ב"על המשמר", שגם ערך את הספר. "אנחנו טיפוסים שונים, הוא טיפוס שנלחם עם כולם, אני פחות, אבל השלמנו זה את זה. הוא היה חבר קיבוץ ולכן הגיע לעיתונות רק בגיל 40 בערך, אבל זה היה החלום שלו, ומהיום שהוא נכנס לעיתונות הוא כאילו נולד למקצוע".
איזה מין עיתונאי הוא היה?
"הוא היה כתב מוביל, נכנס עם הראש ועם הלב לאזורי קרב. למשל, הוא יצא נגד פרויקט הלביא, והביא מידע אמין שהסביר למה זה אסון להמשיך את הפרויקט. דוגמה אחרת היא בתוך התנועה הקיבוצית ובעיקר בקיבוץ הארצי, שזה בתוך המשפחה ממש, נגד מילועוף, חברה בבעלות קיבוצים, הוא טען שיש שם שחיתויות. ולמרות הלוחמנות היתה לו יכולת לספר סיפור באמפתיה. הוא לחם בארבע מלחמות, כך שהוא לא איזה פציפיסט שיושב במשרדים וכותב, הוא היה לוחם שלום שיצא להילחם בעצמו. הוא התנגד לכיבוש, כמוני הוא היה איש השומר הצעיר. זו הפנמה של כמוסת רעיונות שהולכים איתנו עד היום, אנחנו לא מהמתפכחים. הוא היה מסיע ילדים ומבוגרים לבתי חולים מעזה לישראל".
הלב מתכווץ מול הפער בין האידיאלים לגורלו המר.
"לגמרי מתכווץ. אשתו יוכבד ליפשיץ (שנחטפה וחזרה בתחילת המלחמה – של"א) אמרה בהשקה שבלי הסדר אנחנו נידונים למלחמת נצח שבה רק נפסיד. זה עניין של איך אתה רואה את המציאות. אבל מה שקרה לו אישית זה נורא. הוא הובל פצוע, הוא כבר היה איש חולה, היתה לו מחלת ריאות, רואים בסרטונים האחרונים שלו שהוא בקושי מדבר - לא היה לו שום סיכוי".
3 צפייה בגלריה
רוביק רוזנטל, עורך הספר: "עודד היה כתב מוביל, ולמרות הלוחמנות היתה לו יכולת לספר סיפור באמפתיה"
(צילום: דנה קופל)
מלאכת העבודה על הספר היתה מורכבת, וקיבלה תאוצה לקראת יום השנתיים ל־7 באוקטובר. רוזנטל היה הכוח המניע שלה. זה לא היה קל בעיקר מפני שלא היה מחשב או הארד דיסק לשאוב ממנו את החומרים — הכל עלה באש.
"הייתי בהלוויה שלו ויום אחרי הלוויה התקשרתי ליוכקה ואמרתי שיהיה ספר", הוא מספר. "היה טבעי שאערוך אותו. התחלתי לעבוד עם מערכת שכללה את נחום ברנע ואת הבת של עודד, שרון ליפשיץ, שחיה בלונדון, ועומר עינב מיד יערי. הבנתי שזה חייב לצאת לאור ביום השנתיים - לתאריכים יש כוח".
מאיפה לקחתם את החומרים?
"כל הארכיון שלו נשרף, המחשבים, הפסנתר, הבית. הכל נמצא בדפוס נייר, חוץ מהמאמרים ב'הארץ' שהיו דיגיטליים. את כל השאר סרקנו מהדפוס של פעם. מתוך 200 טקסטים בחרתי 75 מאמרים וכתבות. הוא כתב בקריצה, בקלילות, באירוניה, על נושאים חשובים. הוא כתב על 'הכיבוש הנאור' ושקרי הכיבוש, היו לו טורים עם תחזיות לעתיד, למשל הוא כתב על הטרנספר, היום זה בשוליים, מחר זה במרכז. הוא כתב שני מאמרים שהתעקשתי להכניס לספר, שבהם התנגד לעסקאות שבויים".
הספר, מוסיף רוזנטל, הוא לא ספר זיכרון אלא ספר של מורשת. "וחוץ מזה זה ספר נורא מעניין. הטרגדיה היא שהספר הזה לא היה יוצא אם עודד היה בחיים. האיקוניות של ניר עוז ויוכקה ועודד נתנה את הסאבטקסט הנכון".
