"ערך סנטימנטלי" הוא מכתב געגוע לקולנוע של אינגמר ברגמן
הסרט הנורבגי המצוין ״ערך סנטימנטלי״, שזכה בקאן ובאוסקר, הופך בית משפחה לדמות הראשית בדרמה דורית עוצמתית
כשראיתי את ״ערך סנטימנטלי״ לראשונה חשבתי שזה סרט נהדר - יפהפה, חכם ומוצף כאב. בעוד רבים כתבו על הסרט מנקודת המבט של הדמויות, ומערכת היחסים המאוד אמביוולנטית בין אב קר ונעדר ובין שתי בנותיו, אני ראיתי סיפור של בית. בית המשפחה האדום באוסלו הוא לדעתי הדמות הראשית בסרט, והוא זה שפותח אותו, וגם חותם את הסרט, כדי להנכיח בפנינו את העובדה שיכול להיות שכל הסיפור הזה מסופר מנקודת מבטם של הקירות, החלונות והסדקים בקירות של בית המשפחה שעומד שנים ודורות, ובתוכו התגלגלו חיים שלמים של לידות, מוות וטראומות. בפסטיבל קאן, שבו זכה ״ערך סנטימנטלי״ בפרס השני (גראנד פרי), זכה סרט גרמני בשם ״צליל של נפילה״ בפרס חבר השופטים, והוא עושה מהלך צורני דומה - לספר את סיפורה של משפחה לאורך דורות מנקודת המבט של הבית. בשני המקרים, החיים נעים קדימה בציר הזמן, אבל נשארים תקועים באותו מקום, באותו לוקיישן. רוברט זמקיס ניסה לעשות דבר דומה בסרט ״כאן ולתמיד״, אבל נכשל בניסיונו לספר סיפור שבו הזמן משתנה, אבל המיקום נשאר קבוע. ובין כל הסרטים האלה ״ערך סנטימנטלי״ נותר דוגמה מרשימה, ובכנות - מרגשת, לאופן שבו הבית, אותם קירות, רצפה וגגות, הוא בה בעת מקור ליציבות אבל גם לערעור יסודי מאוד של תחושת שייכות. הבית כה נוכח בסרט אולי כי במובן הכי מילולי של המילה, שתי האחיות בסרט שמרגישות נטושות על ידי אביהן, לא יכולות אלא לדבר אל הקירות.
הבמאי הנורבגי יואכים טרייר, שזכה לתשואות בזכות סרטיו הקודמים ״האדם הגרוע בעולם״ ו״אוסלו, 31 באוגוסט״, מגיע כאן לשיאו כבמאי אינטליגנט, שעושה לא מעט מחוות לקולנוע של אינגמר ברגמן. זה בהחלט אילן גבוה להיתלות בו, אבל טרייר עושה עבודה נבונה ורגישה ועושה ברגמן למאה ה־21 - לא כל כך מחווה אלא יותר מכתב געגוע.
ב־13 החודשים שחלפו בין זכיית הסרט בפסטיבל קאן ועד להגעתו להקרנות מסחריות בישראל פרצו שתי מלחמות בין ישראל לאיראן, הסרט זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, והוקרן בארץ בלא פחות משלושה פסטיבלים בינלאומיים. לשאלה למה לקח לסרט כל כך הרבה זמן להגיע לבתי הקולנוע, יש למפיציו תירוצים מצוינים. המצב, אתם יודעים. עבודת המפיץ נראית כמו אוצרות רפרטוארית. ואולי זה חלק ניכר ממנה, ומפיצי הסרט הזה, ״קולנוע חדש״ (שם אירוני בנסיבות הנוכחיות), מפגינים טעם קולנועי משובח. אבל הפצה אינה רק ניהול תוכן, היא גם התמודדות עם אקטואליה. ״ערך סנטימנטלי״ ראוי היה לצאת בארץ בנובמבר־דצמבר שעבר. כעת, הסרט המצוין הזה נדחק לשולי התקשורת, כי יש כבר סרטים חדשים ומדוברים ממנו. ההפצה של ״ערך סנטימנטלי״ מזכירה את מצב הקולנוע בישראל בשנות השמונים, כשסרטים מדוברים הגיעו באיחור של שנה. אסור שנחזור לשם. השירות שמפיצים נותנים לקהל שלהם הוא לא רק סרטים טובים, אלא גם טיימינג מדויק. וכאן היתה תקלה. ״ערך סנטימנטלי״, שאין בו רגע סנטימנטלי אגב, הוא סרט טוב מדי כדי לתת לנסיבות ולתקלות למנוע מכם לצפות בו.
