"כולנו היינו במופרעות וכולנו התבגרנו": חוגגים 30 ל"מנזר"
"כולנו היינו במופרעות וכולנו התבגרנו": חוגגים 30 ל"מנזר"
אינסטלטור אנרכיסט, פולנייה מבוגרת, עשרות אמנים, אנשי תקשורת ומפורסמים אחרים סביב השולחנות, קטטות שיכורים על הרצפה, נהרות של גינס מהברזים ואוכל מעולה מהמטבח. לכבוד חגיגות ה־30 ל"מנזר", נצח במונחים תל־אביביים, מסכם הבעלים של הבר המיתולוגי ליאור הרגיל: "המקום הזה הוא הגרסה המקומית לפאב אנגלי, והמהות שלו היא שאני חייב למכור בירה ולהכיר מצוין את הלקוחות"
"המנזר" חוגג 30 שנה. נצח במונחים מקומיים. למרות שנותיו הארוכות של הבר התל־אביבי הזה יש ודאי לא מעט שמעולם לא ישבו בו או שמעו עליו. המנזר אינו באמת בר. הוא סמל, כמעט דמיוני, לעולם אחר, טוב יותר ולבטח שתוי יותר ולכן קל יותר לעיכול מזה המתקיים בבטחה 30 ס"מ מהקיר שלו, בשוק הכרמל, באלנבי ובעצם בכל מקום אחר בארץ ואולי בעולם.
המנזר הוא אקס טריטוריה. זו אולי ההגדרה המדויקת. בר קטן (אבל לא מאוד) צנוע (אבל מודע היטב למעמדו) פתוח 24 שעות ביממה, 364 ימים בשנה (פעם אפילו היו פותחים כאן, בשושו, בימי כיפור, ומקיימים משתה מתחת לאדמה), מיתולוגי — אחד מבכירי העולם התחתון, גד "שץ" פלום, נרצח כאן אי אז בלוגמו את כוס התה שלו. אתה בא בשעריו והעולם שבחוץ נמוג. לכמה שעות, או דקות, אתה יושב בגרסה המקומית, והמאוד פרועה — "לשעבר", לטענת בעליו ליאור הַרְגִיל — לפאב אנגלי, או אולי גרסה מאד מזרח תיכונית של פאב אנגלי.
נפגשנו, הרגיל ואני, לרגל חגיגות ה־30 למנזר. הוא כבר היה בגינס השנייה או השלישית שלו, למרות שעת הצהריים המוקדמת. הניסיון לתפוס אותו כשאינו שתוי קלות כמעט בלתי אפשרי. הוא איש שיחה מרתק גם בנושאי ספרות, מוזיקה ובעצם מה לא. הרגיל, 55, נולד בכפר סבא וגדל בנהריה. הוא בזוגיות ארוכה עם שולי שוורץ שמנהלת איתו את המקום ומביאה את ההשפעות הרומניות למטבח שמנהל השף קרייג בריטה־מקלנהן־בן־סימון שמגיע במקור מסנט לואיס בארה"ב ועובד במנזר כבר שנים רבות, מגיל 17. הרגיל הוא הבעלים הנצחי של המנזר. נכנס ויוצא אף הוא מהמטבח כשצריך, והחל מ־1997 מנהל ביד רמה את המקום שבמקור פתחו הצייר פנסי (ראובן רזניק) המנוח ושותפו ינקו סדובניק.
איך התחיל הכל?
"ב־1997 חזרתי מאדלייד שבאוסטרליה, שם בין השאר למדתי מלונאות, אוכל ויין ברמה הכי גבוהה, כולל סטאז' ביקב. הגעתי למנזר בתור לקוח. יום אחד הטבח התפטר ונכנסתי לעזור במטבח — ומאז אני כאן. הפכתי למנהל ולשותף עוד באותה שנה. זו היתה התקופה הכי מאושרת בחיי: בלי טרדות, מבשל בצהריים ושותה בערב. אבל התחיל לשעמם לי לעשות גולש וטוסטים, אז הגדלתי ראש. הדפסתי פליירים באנגלית וחילקתי בהוסטלים בסביבה. עשיתי 'הפי־האור', ותוך שנייה נאלצנו להביא עוד עובד לעזרה כי התחילו להגיע המוני תיירים".
ככה התקבע הדימוי של מקום לתיירים?
"כן. תקופה ארוכה מאוד הוא גם היה נכון. עדיין התפקיד המרכזי של המקום הוא למכור בירה. כל השאר זה מסביב".
ואכן סוללת הברזים של הבירות נרחבת.
אבל רוב הלקוחות לא יודעים שזו כיום גם אחת המסעדות הטובות בעיר. "אין ספק שיש פה אוכל יותר מתוחכם מטוסטים", מסכים הרגיל, "בסופי שבוע יש קהילה גדולה שבאה לאכול אוכל יותר מורכב. את הצוואר הרומני בפיתה", שהוא למעשה סטייק לבן כמו פעם. "אני מניח", מוסיף הרגיל "שאנשים אחרים היו מנהלים את זה יותר טוב ממני ומשולי — אני משתדל למכור במחירים הוגנים".
אולי המחירים הוגנים כי "מבחינתי המנזר זה פאב, במהות הישנה שלו. כמו פאב אנגלי. אני יודע שזה לא באמת אותו דבר. זה פאב כמו שיש לי בראש. פאב בנשמה שלו. בניגוד לחלק שפונה לרחוב שהוא באמת גדול מאוד, מהותו של החדר הפנימי שלו היא להכיר כל מבקר לפני ולפנים. יש סיכוי גדול שאני מכיר היטב 70% מהם מיושבי החדר הפנימי".
הדימוי היה של המקום הפרוע בעיר.
"חלק גדול מהסיפורים נכון. או בעצם היה נכון. כולנו התבגרנו. כולנו היינו באותה מופרעות של פעם, והיא נרגעה. פעם היו הולכים פה המון מכות אבל אחרי האינתיפאדה השנייה רוב התרמילאים נעלמו ואיתם גם רוב המכות. לי לא היתה בעיה עם טיפ־טיפה אלימות. קורים דברים ובעל הבית מכיל. אתה מבין שרוב הלקוחות כאן היו מאוד־מאוד שיכורים, היום פחות. בזמנו, השיכורים של היום התערבבו עם אלה שיצאו ממועדון 'אלנבי 58' המפורסם שהיה ממול, אז זה לא נגמר אף פעם. אבל העולם השתנה. תרבות המועדונים דעכה ואיתה עוד המון דברים".
הרגיל טוען שהוא לא ממש זוכר סיפורים עסיסיים. אני חושד בו שהוא לא רוצה להיזכר. קשה לו גם עם הגדרות. כשאני קורא למנזר "כסית" של ימינו הוא אומר :"לא חשבתי על זה אבל יכול להיות. זה יותר דומה ל'בארוד' בירושלים. בר עם בעל בית. פטרון. אני פה כל יום. משתדל". כשאני שואל אותו לשמותיהם של לקוחות מפורסמים, הוא מושך בכתפיו ועונה שאלתרמן של המקום הוא לואיס האינסטלטור, שהוא בעיניו הבוהמיין האנרכיסט המושלם. יש פה בעיקר קולנוענים, הוא אומר. "אבא שלך, למשל", הוא צוחק. אני צוחק גם. אבא שלי, הצלם דוד גורפינקל, התחיל את דרכו ב'כסית' כנער כמעט וכיום הוא באמת מגיע למנזר לפעמים. כיום אין שום בעיה להביא לכאן גם ילדים ונכדים. וזה אכן קורה. משפחות באות לכאן והרגיל גאה בכך. "אני מאוד גאה בסדר הפסח שלנו, כולל לקוחה פולנייה מבוגרת שמביאה לכאן את כל המשפחה ופורשת מפה לבנה על השולחן".
2 צפייה בגלריה
המוזיקאי שאנן סטריט: עבדתי במנזר משמרות לילה. הייתי עובד עד הבוקר, ואז הייתי שותה קפה (או בירה אחרונה) וחוזר לירושלים. אלה היו ימים קסומים"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
כמו כל בעל בר הגון הרגיל שומר על פרטיותם של לקוחותיו גם המפורסמים שבהם. אתם תצטרכו להאמין לי או לבוא בעצמכם ולהשתלב. העיתונאית קרן נויבך אחת הלקוחות הוותיקות מאשרת: "המנזר זה קודם כל בית. זה ליאור ושולי שהם גם בית וגם משפחה. ומה שקורה במנזר, נשאר במנזר. וזה כל היופי של המקום. בסוף־בסוף, זה המקום שלי בתל אביב". המוזיקאי שאנן סטריט מ"הדג נחש" נזכר בתקופה שעבד במקום: "עבדתי שם בסביבות שנת 98'. המנזר היה פתוח 24/7 והמשמרת שלי היתה בשני בלילה. הייתי עולה על קו 405 בירושלים, מגיע למנזר בסביבות 21:30, שותה בירה אחת, מתחיל משמרת בעשר בלילה ועובד עד שמונה בבוקר. אחר כך הייתי מביא בורקס מהעגלה של סמי בשוק הכרמל, אוכל אותו עם קפה (או בירה אחת ממש אחרונה) על הבר של המנזר וחוזר ירושליימה כלעומת שבאתי. אלה היו ימים קסומים". גם הבמאי גור בנטביץ' ("משהו טוטאלי" ו"קצפת ודובדבנים") פוקד את המנזר באופן קבוע :"יש לי את החלום הזה שאתה מתעורר בבית ספר ומגלה שאתה ערום. לא מבין בדיוק מה הוא רוצה להגיד אבל אם הייתי מתעורר במנזר ומגלה שאני ערום, הייתי נשאר לשבת עד סוף הבירה לפחות וגם לאף אחד אחר פה זה לא היה ממש מפריע. במדיטציה יש תרגיל שקרוי 'קבלה רדיקלית' (Radical acceptance). גם באי המנזר מגיעים למצב הזה, רק שכאן מתרגלים שתייה במקום".
כשאני שואל את ליאור הרגיל אם אחרי 30 שנים לא נמאס לו הוא משיב ש"לא כל יום החיים ורודים אבל אני אף פעם לא קם ולא רוצה לבוא לעבודה. אלא אם כן יש לי האנגאובר קשה. אני כבר לא פרא אדם. העבר היה קשוח אבל הוא עבר. חלק ענק מהחבר'ה של פעם עזבו את העיר ומגיעים בסוף שבוע ונראים כמו הזקנים המופרעים".
מה באמת נשאר מתל אביב של פעם?
"אני באמת לא יודע ולא רוצה להיות נוסטלגי. מוסדות שתייה זה קודם כל מקומות שפתוחים גם ביום. קודם כל ביום. כמו אלימלך של פעם, מתי המקלל, שהם אגב מקומות אולי אינטימיים מדי. גם פה זה היה ככה פעם, אבל כבר לא. אם תרשה לי לסיים בנימה אופטימית, בבועה הקטנה שלי, אחד הדברים שמעודדים אותי, עד כמה שזה ישמע לך מוזר שבעל בר אומר את זה, זה שבימי שבת, בשש וחצי בערב, הבר, שדקה קודם הוא מפוצץ, מתרוקן בבת אחת וכולם קמים והולכים להפגנה נגד ההפיכה השלטונית. וזה יפה. ומכיוון שגם אני אחד מהם אז מה אני אגיד? צר לי, אבל אלמלא ההורים שלי והילדים של שולי, היינו אורזים ונוסעים לניו זילנד. לא בא לי יותר על המדינה הזאת".
היית סוגר והולך?
"מוכר, אני לא אידיוט".
* * *
מנזר אחד, שף מתחלף
במסגרת חגיגות ה־30 למנזר, שיימשכו לא פחות משנה תמימה, יתארחו בו בכל יום שני בצהריים, מיטב השפים של ישראל. עד כה הספיקו לבשל כאן כבר אסף דוקטור, עינב אזגורי, גיא רובננקו, לילך רווה ואחרים. אחריהם יעלו ויבואו יאיר יוספי ועומר בן גל (ברוט), איתי הרגיל (אח של ליאור בעל הבית והשף והבעלים של הבסטה), הילה אלפרט, מתן אברהמס (הדסון), יהלומה לוי, מיכל בוטון (עמיתה) ורבים וטובים אחרים. האוכל שלהם ילווה בתקלוט ובעבודות אמנות. אני נכחתי בצהריים של אסף דוקטור כמו גם בזה התוניסאי של אלון טהר מראיסה ונועם זרח מל'אפוק (הסניף המקומי של רובשון) — היה כיף גדול.
