"שבת מכה": סרט ניו־יורקי מבדר שיצחיק בעיקר יהודים
קומדיה שחורה על משפחה שבאמצע ארוחת שבת מגלה גופה בביתה וצריכה להיפטר ממנה בלי לחלל שבת
"שבת מכה" ("Bad Shabbos") הוא סרט ניו־יורקי עצמאי, קטן וממש חמוד שהפך בשנה החולפת ללהיט הגדול בזירת הפסטיבלים היהודיים בעולם. כעת הסרט מגיע להקרנות מסחריות בישראל. הסרט הוא קומדיה שחורה שמתרחשת כשבעיצומה של סעודת שבת בדירתה המרווחת של משפחה יהודית ניו־יורקית אמידה מתגלה גופה. וכאן מתחילה בעיה כפולה: איך להיפטר מהגופה, ואיך לעשות את זה בלי לחלל שבת. וכאילו לא די בזה, הוריה הנוצרים של ארוסתו המתגיירת של הבן מגיעים לסעודה משפחתית ראשונה, והבעיה הכפולה הופכת למשולשת כי הדבר שהכי חשוב להורי החתן הוא לעשות רושם ראשוני טוב על הורי הכלה. זה בעיקרו סיטקום משפחתי, וביסודו הוא עובד על יסודות עלילתיים בנאליים, אבל למרבה ההפתעה, סרטו של דניאל רובינס בוחר כמה נקודות מפנה עלילתיות מפתיעות, שנותנות לסרט כמה פאנצ'ים לא רעים בכלל. קירה סדג'וויק ודיוויד פיימר מגלמים את הורי החתן, אבל את ההצגה גונב הראפר מת'וד מן, בתור הדורמן השחור, שהופך לגוי של שבת. אין כאן שום דבר גדול או יוצא דופן, אבל זה סרט מבדר, שיצחיק בעיקר יהודים.
"שבת מכה" הוא חלק ממגמה גדולה יותר. על אף עלייה באנטישמיות בארה"ב, יש גם גל גדול של יצירות יהודיות־אמריקאיות שראו אור בשנה האחרונה וזכו להצלחה גדולה. הסדרות של נטפליקס "רק לא זה", "מוגזמת" ו"אז בקיצור" עסקו, בין השאר, בילדים המתבוללים של הורים עם זיקה דתית יותר. "שבת מכה", כמו "אז בקיצור", עוסק ממש בסוגיות הלכתיות כנקודות מפתח עלילתיות. רוב הסדרות והסרטים העוסקים במשפחות יהודיות, עושים זאת מנקודת מבט של יהדות אמריקאית שהיא תרבותית, שבטית ופולקלוריסטית בעיקרה. ופתאום "שבת מכה" ו"אז בקיצור" שמים זרקור על הספקטרום היהודי שכן מחויב ליהדות הלכתית.
ויש כאן דבר נוסף. במקרה יצא לי לבלות השנה כמה שבועות בחברת קהילות יהודיות ניו־יורקיות, ודרכן גיליתי את מה שהסדרות האלה משמיטות: אתם לא יכולים להיקלע למפגש משפחתי או קהילתי יהודי בניו יורק בלי שהשיחה תיסוב בתוך דקות על מה שקורה בישראל. אין בית כנסת בניו יורק שאין בו את דגל ישראל לצד דגל ארצות הברית. אבל בסדרות האלה אין זכר לישראל. זה אקט ברור ומודע של מחיקה, של בחירה ביהדות אמריקאית ודחיית הציונות. ב"שבת מכה", שצולם לפני 7 באוקטובר והמלחמה בעזה, יש דמות של נער שחולם להתגייס לצה"ל. אין יהדות אמריקאית בלי ישראל, אבל השנה, בסדרות שעלו בנטפליקס – יש. יש יהודים, אין מדינה ליהודים. וכך הצפייה בסדרות היהודיות מהשנה החולפת היא חוויה משונה וחצויה. מצד אחד, זה תענוג לראות את השבט שלך מיוצג על מסך גלובלי, מצד שני, זה קצת כמו לראות סדרות יהודיות באירופה לפני 1933. אין ישראל ואין שואה. כאילו היהדות האמריקאית הפכה למעשה לכזאת שמיישרת קו לא עם הציונות אלא עם נטורי קרתא האנטי־ציונים. מחויבים לדת, ולא למדינה. מיהודים־לייט, היוצרים האמריקאים הפכו בין לילה לחרדים.
