התליון ההולנדי ששרד את השואה וחולץ מהגינה עדיין נושם
תכשיט משפחתי של הגלריסטית נלי אמן שרד את השואה בהולנד, הועבר ליד ושם, וסיפק לבסוף השראה למופע של חברתה, האוצרת רונית עדן
סיפורו של תליון שהיה שייך לסבתה של הגלריסטית נלי אמן, הצית את דמיונה של חברתה, האוצרת רונית עדן המתגוררת זה יותר משני עשורים בהולנד. בתחילת מאי, במלאת 80 שנה למלחמת העולם השנייה, יעלה באמסטרדם המופע "התליון של נלי" שיצרה עדן יחד עם הרקדנית והכוריאוגרפית ליאת תמר וייסבורט והמוזיקאי ועורך וידיאו עמנואל פלגריני.
"העבר לא קרה ומונח איפשהו מאחורינו", היא אומרת, "הוא דינמי, במובן הזה שבכל פעם שמדברים על מקום, אנשים ואירועים, אנחנו הופכים אותם לחלק מהחיים. כשאני מספרת את הסיפור של התליון, אני לא רק מספרת את ההיסטוריה שלו, אלא גם כמה הוא רלבנטי וקשור למה שקורה עכשיו. הסיפור שלו מקבל משמעות בחיים בהווה, בשנאה שמתעוררת היום בין אנשים, בתחושת השייכות והזהות".
3 צפייה בגלריה
המופע. “הדימויים במופע מחברים בין אובדן זיכרון לבין המציאות היום”
(צילום: ארכיון ארנהם)
סבתה של אמן, סופיה וולף (כהן), בת למשפחה יהודית הולנדית, היתה בת 75 ב־1942 כשנלקחה מביתה בארנהם על ידי שוטר הולנדי ונרצחה באושוויץ ב־21.1.1943. בתה אווה ובעלה וים ואן ספיכל ברחו והסתתרו, אך לפני כן קברו את רכושם, לרבות התליון הזה, בחצר הבית. כשחזרו בתום המלחמה גילו שהקצין הנאצי שהתגורר בבית מצא את המחבוא ולקח הכל חוץ מהתליון שנותר קבור. אווה העבירה את התליון לאחותה פמי כהן, אמה של נלי, שעלתה לישראל עוד בראשית שנות ה־20.
שנים רבות היה התליון ובו תמונותיהם של הוריה של וולף, סיימון הצדיק ופרייטה זונדרוואן, סגור בכספת. אמן מספרת שאמה סגרה אותו עמוק בכספת כשקיבלה אותו, וכשעבר אליה גם היא עצמה התקשתה להתמודד עם הסיפור שלו והוא נותר סגור ומוחבא מעין כל. לימים, כשנכדיה של אמן כתבו עבודות שורשים, היא חשפה בפניהם את הסיפור. "הוצאתי את התליון שלוש פעמים מהכספת והחזרתי אותו". רק ב־2021 החליטה להעביר אותו ליד ושם. שנה קודם לכן דאגה אמן, בעזרתה של עדן, שתונח אבן נגף להנצחה בבית בארנהם, שבו גם נולדה. אמן מספרת שאף שלא הכירה אותה, סבתה סופיה היתה דמות משמעותית בחייה והיה לה חשוב להנציח אותה.
עדן ואמן חברות יותר מ־30 שנה, אך רק אחרי שהתליון הגיע ליד ושם, סיפרה לה אמן את כל הסיפור. "התליון הוא קפסולת זמן המספרת את ההיסטוריה המשפחתית של נלי, אבל גם את ההיסטוריה של יהדות הולנד. זה מרגש אותי. בני המשפחה שלה היו הולנדים, שנולדו, חיו ומתו בהולנד. הם ראו את עצמם הולנדים. ההיסטוריה שלהם היא ההיסטוריה של הולנד", אומרת עדן. "כמי שחיה בהולנד כבר הרבה שנים אני עוסקת בסיפור של המקום והעבר שלו. אני מנסה להבין איפה אני חיה. אנשים חיו פה כהולנדים לכל דבר, ופתאום ביום אחד מהולנדים הם נהפכו ליהודים. את חיה במקום אחד וחושבת שזה הבית שלך ואז יום אחד אומרים לך שלא".
ההיסטוריה של התליון רלבנטית מבחינתה למציאות העכשווית. "ככל שההקצנה של הדעות גוברת, החשיבות של לימוד והבנת ההיסטוריה הופכת דחופה יותר", היא אומרת. "דברים קשים קורים עכשיו בסביבה שלנו, יש הרבה שנאה שהתגברה עוד יותר אחרי 7 באוקטובר. יש כאן פוליטיקאים שהופכים את זה להון פוליטי, כדי לגרום לשנאה של מוסלמים, לשנאת האחר. שמשתמשים בשנאה כדבר מאחד. וזה נורא. ואני שואלת את עצמי , מה אני עושה עם מה שקורה. איזו משמעות אני נותנת לדבר שקורה היום".
כך, בכל שבוע, מדי יום ראשון מתייצבת עדן בכיכר העיר יחד עם קבוצת מפגינים, נשים בעיקר, שמתנגדות למלחמה, מה שגורר פעמים רבות גם תגובות ושיח עם העוברים והשבים. המופע מבחינתה הוא דרך נוספת ליצור דיאלוג עם קהל על אירועים אקטואליים, בעבר ובהווה כאחד.
3 צפייה בגלריה
רונית עדן. “ככל שההקצנה של הדעות גוברת, החשיבות של לימוד ההיסטוריה דחופה יותר”
(צילום: רונית עדן)
המופע משלב תנועה, טקסט, מוזיקה ודימויים בשחור־לבן המוקרנים לחילופין על הבמה ומשתקפים בגופה ובגדיה של הרקדנית היחידה, וייסבורט: צילומים מאלבומי משפחתה של אמן, צילום של בית הכנסת בארנהם במאה ה־19, וגם סרט ארכיון מצמרר משנות ה־40 המתעד את תושבי ארנהם צועדים, מצדיעים במועל יד וצועקים הייל היטלר.
לדברי עדן, "הדימויים האלה מייצרים חיבורים בין אובדן זיכרון לבין המציאות היום". גוף הרקדנית שעל הבמה משנה צורה, מרחיב ומכווץ את הדימויים ומפיח בהם חיים. אמן נרגשת לבקר בעיר הולדתה ולצפות במופע, להיות חלק מהשיח עם הקהל שיתקיים בסופו. מלבד ארבע הופעות באמסטרדם מתוכננות גם שתי הופעות בהאג ובאוטרכט ועוד שתיים בארנהם עצמה.
