צוחק מי שצוחק אחרון: "הבדחן" הוא הסרט הישראלי הכי טוב של השנה
סרטם החדש של שולי רנד וגידי דר מחזיר לחיים את הקולנוע היהודי שנולד ב"אושפיזין". זהו סרט מצחיק, עצוב, יפהפה ובעיקר מלא נשמה
כשיצא ״אושפיזין״ ב־2004 חוויתי התגלות. הסרט, מאת שולי רנד, בכיכובו ובכיכוב אשתו מיכל, ובבימויו של גידי דר (שביים את רנד לפני כן ב״המשורר״ ו״אדי קינג״, לפני שרנד חזר בתשובה), הכיל שני דברים שחיפשתי כל חיי בקולנוע הישראלי ולא מצאתי. האחד, איזו תחושה של קסם, של נס, אווירה של חג שאנחנו מכירים כה טוב מהקולנוע האמריקאי. מה שלאמריקאים יש מדי שנה בסרטי כריסמס, ״אושפיזין״ ייבא לישראל כסרט סוכות. ואילו הדבר השני היה ההפך המוחלט: איזו המצאה חדשה לחלוטין לקולנוע הישראלי, פורמט עלילתי שכמותו לא ראיתי מעולם לפני כן. חמש שנים אחר כך, כשהאחים כהן יצרו את ״יהודי טוב״, כבר התגבשה בראשי תיאוריה שלקחה את שני הסרטים האלה ויצרה איתם אג׳נדה, השקפת עולם וגם משאלת לב. האחים כהן באמריקה ושולי רנד וגידי דר בישראל המציאו זן חדש של ז׳אנר. אפשר לקרוא לו ״קולנוע יהודי״.
כשאני אומר ״קולנוע יהודי״ זה לא אומר דווקא סרטים על יהודים או על דת, מסורת ואמונה, אלא סרטים שיכילו בתוכם את התבלין הייחודי שיש בתרבות הישראלית, הדנ״א ההיסטורי של כל מה שנוצר בעברית. אנחנו מוצאים את זה בספרות של ש״י עגנון ובשירה של ביאליק, ואילו הקולנוע הישראלי במשך שנים הפנה לזה עורף. עד ״אושפיזין״.
רמה בורשטין ב״למלא את החלל״ ו״לעבור את הקיר״, יוסף סידר ב״הערת שוליים״ ו״נורמן״ ואפילו דוד וולך ב״חופשת קיץ״ ו״דניאל אויערבך״ וגם אצל ערן קולירין כמעט בכל סרטיו, ובאחרונה ״האחד והיחיד שלי״ של דוד טאובר (שלא ראיתם, אה?) הלכו לכיוון הזה. כן, לא מעט יידישקייט אמנם, אבל בעיקר חשיבה עלילתית שלא נובעת מתוך מוסכמות הוליוודיות אלא מתוך התרבות העברית לדורותיה: ״ספר האגדה״ של ביאליק ורבניצקי, אגדות חז״ל בגמרא, סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב ושקלא וטריא תלמודי, שבו האמונה והכפירה עושות כל הזמן תחרויות הורדות ידיים, מבלי שצד אחד יכניע באופן מובהק את השני.
יש קולנוע יהודי, הבנתי, והוא שנון גם כשהוא טראגי, וכחני ומתפלפל גם כשהוא נחוש, ומצליח להגיד במשפט אחד דבר והיפוכו. זה קולנוע שהאבסורד הקיומי הוא היסוד שעליו הוא נבנה, וההבנה שהאבסורד הזה הוא לא טראגי. ההפך, הוא הכוח שמאפשר לנהל משא ומתן עם הגורל. זה לא מקרי שחלק ניכר מאלה שהלכו לכיוון הזה מגיעים מרקע דתי – בין אם הם חוזרים בתשובה או דתל״שים, מתחזקים או מתחלשים – כי כנראה שמי שלמד מתישהו דף גמרא אולי לא יצא מזה תלמיד חכם, אבל בהחלט יכול להיות שהוא למד מזה איך מספרים סיפור מקורי, לא צפוי ובעיקר ייחודי לכל מי שמדבר עברית. זה הקולנוע של שפת האם שלנו.
החלק העצוב בסיפור הזה הוא שהקולנוע הזה נעלם מהר כפי שהופיע. סידר ובורשטין עברו לטלוויזיה. ושולי רנד עבר בעיקר למוזיקה. לא להאמין שחלפו 22 שנה מאז שרנד ודר יצרו את ״אושפיזין״ ועד שהם חוזרים כעת עם סרטם המשותף השני, ״הבדחן״, שעולה היום בארץ (באמצע הם עבדו יחד על ״אגדת חורבן״, שקשור ולא קשור לעניין הזה).
״הבדחן״ הוא קודם כל תענוג גדול. סרט שכל סצנה בו מכילה חומר נפץ רגשי – זה יהיה מצחיק או עצוב, לא באמצע. רנד מגלם את דמותו של משה שטריקר, גבר חרדי בירושלים, שסמטותיה מוארות באור הגנוז היפהפה של מצלמתו של גיורא ביח (״מי מפחד מהזאב הרע״, ״לבנון״). מתברר שבחתונות חסידיות מיוחסות יש בסוף האירוע, רגע לפני הריקוד בין האב לבתו, מעין מנחה או סטנדאפיסט, בדחן במלרע, שמתבל את האירוע בשנינויות שונות על המוזמנים הנכבדים ביותר. רגע של קלות דעת ומעט ענווה באירוע הרה גורל ומלא בסוגיות הלכתיות ומשפחתיות.
אז הגיבור שלנו, משה, הוא בדחן. או, למעשה, היה בדחן. כיום הוא עני, אלכוהוליסט לשעבר שהולך לפגישות אלכוהוליסטים אנונימיים בירושלים. ולליצן העצוב שלנו יש בעיה: בתו התארסה בשעה טובה, ואין לו כסף לחתונה. אבל יש לו סיכוי לקאמבק – לעיירה מגיע גביר גדול מאמריקה שמחתן את בנו, והגביר הזה (טל פרידמן) היה פעם חברו הטוב ביותר של משה שטריקר, אלא שהוא כבר שכר את שירותיו של הבדחן הגדול באמריקה (אילון גולד). אז כל מה ששטריקר זקוק לו זה חומר קומי חדש ורענן, שיחזיר אותו למרכז הבמה, וגם נס שיהיה לו מקום על הבמה.
את הכריזמה של רנד, על המסך, על הבמה וברמקולים אנחנו מכירים. הוא גם כותב לו דמויות שנתפרו למידותיו – גיבורים עם חולשות אנושיות, אבל לב טוב. אבל לתפקיד שטל פרידמן עושה כאן לא ציפיתי. הנה בדחן שזוכה לקאמבק. פרידמן מוכר כפרסונה קומית מוחצנת וגדולה מהחיים, אבל ״הבדחן״ מזכיר איזה שחקן דרמטי מרגש הוא. התפקיד הזה הוא כמעט סגירת מעגל עם התפקיד שלו ב״האח של דריקס״ של דורון צברי ואורי ענבר. גם שם הוא גילם איש דתי שמסתבך בפלונטר של טעויות וצריך למצוא את הדרך המחוכמת להוציא את עצמו מהברוך.
ב״הבדחן״ הוא לא החלש אלא הדמות החזקה, אבל יש בה צד חשדן וחששן, ופרידמן מכניס בה פגיעות רבה. הוא בקלות היה יכול להיות הנבל של הסיפור הזה, אבל פרידמן, שנותן לרנד פייט הגון בשאלה מי מהם גונב את ההצגה בסרט, מגלם דמות חשובה בסיפור: הוא ומשה שטריקר התחילו יחד בילדותם. בהטלה אחרת של קוביות הגורל הוא זה שהיה יכול עכשיו להיות עני ומשה היה יכול להיות העשיר שזכה להצלחה חומרית גדולה באמריקה. ההבנה הזאת היא שהופכת את הדמות שמגלם פרידמן לכזאת שסוחבת עליה את הלב ואת השכל של הסרט.
״הבדחן״, כמו ״אושפיזין״, נראה כמו סרט תקופתי שמתרחש בהווה. הגינונים הירושלמיים, והעלילה שמתמקדת באנשי בידור ששנינותם אמנותם. כמו בסלונים של פריז במאה ה־17, הבדחנים עורכים ביניהם דו־קרב של משפטים, חידודים ומשחקי מילים. הם סטנדאפיסטים שעבורם דבר אינו קדוש, בעולם שבו הכל קדוש.
התסריט של רנד, שיש בו אוקיינוס של הומור לצד הררי עצב, מזכיר מעשיה חסידית עתיקה, אבל כזאת שנוצרה בתשפ״ז. סיפור על החסיד העצוב והמסכן, שיש לו הזדמנות אחרונה לגאולה, והוא עושה זאת עבור בתו. בתוך כך הוא מגלה שלניגונים יש כוח מיסטי לחולל ניסים ולהגשים תפילות. יש יופי גדול בסרט הזה, בתמונות שלו ובמילים שבו, אבל בעיקר יש בו נשמה. וזה הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה.
