"ההזמנה" של אוליביה ווילד - ארסית ולא מבריקה
"ההזמנה" של אוליביה וויילד היה אמור להיות סאטירה חריפה על זוגיות בורגנית. בפועל יש בו תפניות רגשיות חדות, אך הוא הופך לסיטקום ומשאיר טעם לוואי מריר
התקציר של ״ההזמנה״, סרטה השלישי של אוליביה וויילד כבמאית, עשוי להישמע מוכר. בני זוג נשואים, שמערכת היחסים ביניהם כבר עייפה, מונוטונית ומלאת חשבונאות, פנקסנות ואפילו עוינות, מזמינים זוג שכנים לאירוח היכרות. השכנים שבאים להתארח נמצאים בזוגיות טרייה מלאת תשוקה, פרגון והרפתקנות. והם אף מציעים לזוג המארח להצטרף אליהם לאורגיה. אם יש לכם תחושה שכבר ראיתם את הסרט, יכול להיות שראיתם אותו ב־2022 בגרסתו המקורית הספרדית בשם ״השכנים מלמעלה״, שכתב וביים ססק גאי, או בגרסתו כהצגת תיאטרון בהבימה ב־2024. ועכשיו הוא הפך לסרט קולנוע אמריקאי עם צוות יוקרתי ובאזז בשמים: וויילד וסת רוגן הם הזוג המזמין. אדוארד נורטון ופנלופה קרוז הם הזוג המתארח, שמגיע לאירוח עם הזמנה משלו.
סרטה של וויילד - צפוי ככל שיהיה - מהנה ברובו ועבודת הבימוי שלה מרשימה. אבל היא נוגעת כאן באחד הז׳אנרים הדרמטיים השנואים עליי: קומדיות תיאטרוניות סלוניות. אין סוגה בורגנית ובנאלית מזאת, ורק בודדים הצליחו לצאת ממנה בשלום. אפילו רומן פולנסקי לא הצליח לעשות משהו מעניין כשעיבד לקולנוע את ״אלוהי הקטל״ של יסמינה רזה. הצרפתים, מ״אידיוט לארוחה״ ועד ״שם פרטי״, מתמחים בהצגות האלה שהופכות לקומדיות שזוכות להצלחה אבל מהפכות לי את הבטן מרוב שהם צפויים להחריד, על זוגות שסוחבים סודות ושקרים שנחשפים באמצעות אלכוהול וטינה.
אחד היחידים שהצליח להפוך את המבנה הזה למשהו מבריק היה אדוארד אולבי עם ״מי מפחד מווירג׳יניה וולף״ והגרסה הקולנועית של מייק ניקולס. ייאמר לזכותה של אוליביה וויילד, שעושה רושם שהיא חשבה יותר על ״מי מפחד מווירג׳יניה וולף״ כשבאה לעבד את הלהיט הספרדי הבנאלי, ופחות על תיאטרון אירופי נוח לעיכול ונעים לבריות. ״ההזמנה״, בגרסתו האמריקאית, הוא סאטירה חומצית, ארסית וסרקסטית על מערכות יחסים - בין שכנים, בין נשואים, בין גברים, בין נשים. וויילד נעזרת בצילום בפילם והופכת את הלוקיישן עצמו לדמות, והיא עושה דבר מעניין נוסף: שלושה מארבעת השחקנים הראשיים הם במאים בעצמם. על התסריט האמריקאי חתומים שני שחקנים נוספים: וויל מקורמק ורשידה ג׳ונס (שכבר כתבו יחד את ״צעצוע של סיפור 4״). כתוצאה מכך ברגעיו הטובים יש בסרט חריפות בלתי צפויה, ותפניות רגשיות חדות, שאולי נובעות מהעובדה שהיו חמישה דרמטורגים על סרט אחד. ובגלל שכולם שחקנים־יוצרים, זה לא פחות סרט על משחק מאשר סרט על זוגיות ויחסים בין־אישיים. זה סרט על כך שחיי נישואים הם אקט, הם פרפורמנס. האופן שבו אנשים מתנהגים ליד בני הזוג שונה מהאופן שבו הם מתנהגים ליד זרים. וויילד ממקמת את הדרמה ככה שהזוג המארח מתחיל את הדינמיקה ביניהם כשהם מתלבשים בחדר השינה - או חדר ההלבשה. לפני שהם יוצאים לסלון, בימת ההופעה - או ההתגוששות - המרכזית. לא כל העולם במה, אלא כל הבמה עולם.
למרות זאת ״ההזמנה״ נותר סרט מוגבל. הוא הופך מהר מדי לסיטקום, ומשם לתרפיה זוגית. ההומור והחריפות הולכים ודועכים והסרט משאיר טעם לוואי מריר. כמו ״הדרמה״, שיצא מוקדם יותר השנה, גם ״ההזמנה״ הוא סרט שבאמריקה מופץ על ידי חברת הבוטיק A24, שמכוונת לקהל צעיר ואופנתי שלא מאמין בקומדיות רומנטיות. הסרט רוצה להגיד דברים ארסיים על זוגיות, לדור שרואה במערכות יחסים בין המינים שדה קרב לא שוויוני, שהתנהגות רעילה ונצלנית היא חלק בלתי נפרד מעצם קיומו. בשני המקרים ההייפ גדול מהמוצר, וההבטחה טובה מהמימוש.
