נוטינג היל פינת פרדי קרוגר: הוליווד כבר לא מאמינה באהבה
עד לא מזמן הקומדיות הרומנטיות היו מפלט דביק ונעים שלא לקח את עצמו ברצינות. אבל גל חדש של סרטים מציג את הזוגיות כשדה קרב אלים, נצלני וציני, ולרגעים עולה החשש שהרומנטיקה הופכת לסרט אימה
הסצנה הראשונה בסרט ״Oh, Hi״, שעדיין לא הגיע לישראל, מראה זוג בחודשים הראשונים למערכת היחסים שלו, נוסע במכונית לסוף שבוע רומנטי בצימר כפרי, ושר יחד עם הרדיו את ״איים בזרם״ של דולי פרטון וקני רוג׳רס. כמה מתוק וכמה רומנטי. הסצנה הראשונה בסרט ״יחסים פתוחים״, שעלה בסוף השבוע בארץ, כמעט זהה: שוב זוג בדרך לסוף שבוע רומנטי שמראה כמה הרמונית מערכת היחסים הטרייה שלהם בכך שגם הם שרים יחד עם הרדיו. בשני הסרטים עד מהרה סוף השבוע הרומנטי יהפוך לסיוט אלים ואפל, וכשאחד מבני הזוג אומר שהוא רוצה להיפרד, השני חוטף התקף זעם ומתחיל לרדת מהפסים.
אם בעבר האהבה היתה מנצחת הכל, גם את המעמד הכלכלי, ב"יחסים פתוחים" אהבה היא מוצר יוקרה שלעניים באמריקה אין גישה אליו, כמו ביטוח בריאות
שני הסרטים הם חלק ממקבץ סרטים מפתיעים מאוד שיצאו השנה שמציעים מבט סרקסטי ועוין על זוגיות. סרטים שאפשר לקטלג תחת ״קומדיות רומנטיות״, אלא שהן לא רומנטיות בכלל. נוהגים לומר שאנשים שנפרדים צריכים ״לפרק את הבית״, אז קבלו את הסרטים שבהם באמת מפרקים את הבית - אבל לרסיסים. לפעמים, כמו ב״יחסים פתוחים״, זה בעיקר רהיטים וזגוגיות, ובסרטים אחרים הנדר האמריקאי ״עד שהמוות יפריד בינינו״ מתפרש באופן ליטרלי, והזוגיות מגיעה לסיומה עם מוות, בסרטים מקאבריים שהופכים את הקומדיה הרומנטית לקומדיה שחורה.
חופשה בצימר כסרט אימה
זה מה שקרה ב״רוז נגד רוז״, שהופץ בארץ בקיץ. ג׳יי רואץ׳ ביים רימייק ל״מלחמת רוז ברוז״ של דני דה ויטו משנות ה־90. הרימייק מיותר אומנם, הסרט של דה ויטו היה גם סקסי יותר וגם מרושע יותר, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא אמר בקול רם את מה שהסרטים האחרים אומרים בלחש. יש לא מעט סרטים אמריקאיים שלא מבטיחים סוף שמח לסיפור אהבה. יש סרטים על רומן מחוץ לנישואים (״בוגדת״, ״הגשרים של מחוז מדיסון״ ו״בייביגירל״, למשל) ויש סרטים על גירושים מכוערים (״קרמר נגד קרמר”, ״אכזריות בלתי נסבלת״ ו״סיפור נישואים״, למשל). אבל ״רוז נגד רוז״ מביא את האיבה בין בני הזוג לנקודת רתיחה שגורמת להם להתחיל לחבל איש ברעהו, ואז להרוס, לרסק להשמיד את החפצים האישיים ואת הבית, עד שזה מגיע למוות שמפריד ביניהם.
״צמודים״ לקח את הרעיון הזה ותרגם אותו לסרט אימה. אליסון ברי ודייב פרנקו, זוג בחיים, גילמו בסרט בני זוג שעוברים לעיירה שקטה ונידחת לטובת עבודת האשה, והגבר מתחיל לסבול ולנטור. כישוף מסתורי גורם לכך שבהדרגה הם מתחילים להיצמד זה לזו, העור שלהם נדבק והבשר מותך. בתחילה הם נלחמים בזה, וכל ניסיון להיפרד גורם לקרעים בעור, פצעים, חתכים, דם וצלקות. לבסוף הם נכנעים, ונבלעים איש בגופו של רעייתו. זה סרט מטריד ומגעיל, אבל יש בו גם מטאפורה משעשעת ואכזרית על חיי זוגיות שדורשים כניעה והתבטלות.
״החברה המושלמת״ גם לקח את הרעיון הזה לכיוון סרט האימה, וגם העלילה שלו מתרחשת כשבני זוג יוצאים לסוף שבוע בצימר עם חברים. אלא שהפעם בני ובנות הזוג הם רובוטים, אנדרואידים דמויי אדם שאמורים להיות בני הזוג המושלמים - צייתנים וכנועים. גם כאן זה נגמר במרחץ דמים. וזה כבר הופך לטרנד קולנועי, לאמירה שעדיין נאמרת במידה מסוימת של הומור, אבל כזה שלא יכול שלא להטריד. האם היוצרים האמריקאים בבת אחת איבדו אמון באהבה? האם מסיפורים על אהבת אמת וחברות נפש אמריקה עברה לסיפורים שבהם אהבה - כמו ששרה פעם פט בנאטר - היא שדה קרב? כבר שנים שאמריקה מציגה כל מערכת יחסים בין־מגדרית ככזאת שיש בה פוטנציאל רעיל ומנצל, ונדמה שעכשיו החבל מתהדק בתוך חדר המיטות הזוגי, והקולנוע מלמד אותנו שלמרבה האימה העולם מתחלק לטורפים ונטרפים, לקורבנות ולשורדים.
דווקא ״המאץ׳ המושלם״, סרטה של סלין סונג שהעמיד פנים שהוא קומדיה רומנטית בסגנון ג׳יין אוסטן, העז להגיד בקול רם את מה שהסרטים האחרים חשבו בלב. בסרט גילמה דקוטה ג׳ונסון שדכנית שמוצאת לכולם אהבה וזוגיות ורק לא לעצמה, כי היא אשה מודרנית ומפוכחת שמבינה שחתונה היא חוזה עסקי. כל הרעיון בזוגיות הוא אינטרסים אנוכיים. זוגיות באמריקה זה כלכלה, זה קפיטליזם, זה מיזוגים ורכישות. וכשהחברה מפסיקה לייצר ערך לשותפיה, השותפים מעלים באש את העסק ומנסים לגבות את דמי הביטוח.
בכל זאת הפי אנד
ג׳ונסון חוזרת גם ב״יחסים פתוחים״ שיצא עכשיו, והופכת בזאת לשגרירת הוליווד לגל האנטי־רומנטי. מה שג׳וליה רוברטס ומג ריאן עשו לאהבת אמת, דקוטה ג׳ונסון עושה לאהבה חומרנית, אינטרסנטית, שתלויה בדבר ושיש בה מנגנון הרס עצמי. זה סרטו השני של הבמאי השנון והארסי מייקל אנג׳לו קובינו, והוא סיפור על שני זוגות נשואים. כשזוג אחד לומד מהשני שהם מנהלים מערכת יחסים פתוחה, שבה ניתן לשכב עם מי שרוצים בהסכמת בני הזוג, הוא מנסה ליישם. אבל זו פיקציה - היחסים הפתוחים האלה רק מובילים לקנאה, תחרותיות, מכות, אלימות וריסוק רהיטים, ובסופו של דבר גם לפשיטת רגל כלכלית, כי אם בעבר האהבה היתה מנצחת הכל, גם את המעמד הכלכלי, הפעם אהבה היא מוצר יוקרה שלעניים באמריקה אין גישה אליו, כמו ביטוח בריאות. מבין כל ששת הסרטים שיצאו בחודשים האחרונים ושהפכו אהבה למלחמה, וחיזור לאימה, ״יחסים פתוחים״ הוא השנון והמתוחכם מכולם. והוא חושף את העובדה שבסופו של דבר בכל הסרטים האלה, ברגע האחרון, אחרי שכולם כבר הובסו והוכו, אולי מהמצב הכי מושפל הזה, יש סיכוי להשתקם ולהתחיל מהתחלה. ולכן אולי בדרכם הצינית, החומרנית והאלימה, הסרטים האלה מציעים בסופם ניצוץ לאהבה חדשה. ב״המאץ׳ המושלם״ מציגה הגיבורה את תפיסת עולמה למה היא אהבה מושלמת. ״הסוף הטוב של הדייט הראשון הוא לא הדייט השני״, היא אומרת. ״הסוף הטוב הוא להחליף אחד לשני חיתולים בגיל הזיקנה, ולקבור אחד את השני, למצוא מישהו שיהיה לידך בבית האבות ובבית העלמין״. אז הנה, שישה סרטים שבמקום אהבה עד המוות, מציעים מוות שיוביל לאהבה.
