לא הגיל קובע: כך צריך למדוד זקנה בישראל
כרופאה גריאטרית, אחד הדברים שאני לומדת שוב ושוב הוא שגיל מספר לי מעט מאוד על האדם שיושב מולי. כשאנחנו בני 40, למרות כל ההבדלים בינינו, רובנו עדיין עצמאיים, ניידים, מקבלים החלטות ומנהלים את חיינו ללא עזרת הזולת. עם השנים מסלולי החיים הולכים ומתרחקים זה מזה. מחלות, אירועים רפואיים, תנאי חיים והרגלים מצטברים, עד ששני בני 80 עשויים להיות שונים זה מזה כמעט בכל היבט של חייהם.
בישראל השאלה הזאת הולכת ונעשית דחופה ככל שהאוכלוסייה המבוגרת גדלה. בסוף 2024 חיו בישראל כ־1.286 מיליון בני 65 ומעלה, ועל פי תחזיות הלמ״ס מספרם צפוי להגיע לכ־1.9 מיליון בשנת 2040. גם בתוך הקבוצה הזאת מתרחש שינוי: חלקם של המבוגרים מאוד צפוי לגדול, ובני 85 ומעלה הם כבר כיום כ־13% מבני ה־65 ומעלה. אנחנו יודעים, אם כך, לספור היטב כמה אנשים יהיו בכל גיל. השאלה הקשה יותר היא מה אפשר להסיק מן הגיל הזה על החיים שהם יחיו.
מאמר שפורסם לאחרונה ב-Journal of Internal Medicine ממחיש עד כמה התשובה תלויה באופן שבו אנחנו מגדירים זקנה. החוקרים השוו בין המדד המקובל, שבו זקנה מתחילה בגיל קבוע, בדרך כלל 65, לבין מדד דינמי שבו אדם נחשב מבוגר כאשר נותרו לו כ־15 שנות חיים צפויות. במדד הראשון, היחס בין האוכלוסייה המבוגרת לאוכלוסייה בגילי העבודה עולה לכ־40%; במדד המבוסס על תוחלת החיים שנותרה הוא נע סביב 20%. אין פירוש הדבר שעלות ההזדקנות נחתכה בחצי. המשמעות היא שהדרך שבה אנחנו מגדירים "אוכלוסייה מבוגרת" משנה באופן דרמטי את התמונה הדמוגרפית שאנחנו מקבלים.
המשמעות איננה רק סמנטית. מבחינת תכנון שירותים, שני בני 82 יכולים להיראות זהים בטבלה דמוגרפית ולהיות שונים לחלוטין מבחינת הצרכים שלהם: אחד חי לבדו, נוהג, עושה קניות ומנהל את ענייניו; האחר זקוק לעזרה ברחצה, בלבוש וביציאה מהבית. אם שניהם נכנסים לאותה משבצת, המדד מתאר היטב את גילם אבל הרבה פחות טוב את המשאבים שיידרשו להם.
אבל 80 הוא לא ה-60 החדש. זו דרך פשטנית מדי לתאר את המתרחש. הארכת החיים לא ביטלה את הזקנה, והיא בוודאי לא הפכה את שנות החיים המאוחרות להמשך ישיר של החיים כפי שהכרנו אותם קודם לכן. חלק מן השנים שנוספו לנו הן שנים של עצמאות ובריאות טובה, וחלקן שנים של מחלה, מוגבלות ושבריריות. למעשה, המאמר עצמו מצביע על כך שתוחלת החיים בגיל 60 עלתה מהר יותר מתוחלת החיים הבריאה, כך שלא כל השנים שנוספו הן שנים ללא מוגבלות.
הפער הזה נעשה מוחשי במיוחד אחרי אירוע רפואי חריף. קחו למשל את הדוגמה של אירוע מוחי. הרפואה השתפרה מאוד ביכולת להציל רקמת מוח באמצעות טיפול מהיר וצנתורים מתקדמים, אבל מבחינת האדם ומשפחתו השאלה החשובה מתחילה דווקא אחר כך: האם יחזור ללכת, להתלבש, לצאת מן הבית ולנהל את חייו בעצמו. דו"ח הרישום הלאומי לשבץ מוחי בישראל מצא כי כ־39% מחולי השבץ האיסכמי לא קיבלו כל שיקום, לא באשפוז ולא בקהילה. מטריד לא פחות הוא שבהיעדר תיעוד אחיד של מצבם התפקודי של החולים, אי אפשר כיום לדעת כמה מן האנשים שלא קיבלו שיקום אכן נזקקו לו.
ד"ר ענבל מעיין
כאן נמצא בעיניי השינוי הנדרש. תפקוד צריך להפוך למדד מרכזי של איכות הטיפול: מה היה מצבו של אדם לפני האירוע, מה מצבו בשחרור, האם קיבל שיקום ולאן הגיע לאחר כמה חודשים. שיקום אינו שירות משלים ולא פרס למי שיודע להתעקש; אצל מי שאיבד תפקוד בעקבות אירוע חריף הוא חלק מן הטיפול עצמו. מטופלים ובני משפחותיהם צריכים לדעת לשאול עליו ולדרוש בירור מסודר של הזכאות והצורך בו. ומשם נגזרת גם שאלת המשאבים. קל יותר לתקצב טכנולוגיה חדשה, תרופה פורצת דרך או מערכת בינה מלאכותית; הרבה פחות זוהר להשקיע בשיקום, בפיזיותרפיה, במניעת נפילות, בעזרי שמיעה וראייה, ובשמירה על ניידות. אבל אם אלה הדברים שקובעים אם אדם יחזור לחיים עצמאיים או יהפוך לתלוי בעזרה מתמשכת, הם אינם השלב שאחרי הטיפול האמיתי. הם חלק מן הטיפול עצמו.
לישראל כבר יש, לפחות ברמת המדיניות, הכרה בכך שהמטרה אינה רק הארכת חיים. במסגרת המדדים הלאומיים להזדקנות מיטבית נקבע יעד של "דחיקת התלות". האתגר הוא להפוך את העיקרון הזה ממשפט נכון לסדר עדיפויות: למדוד תפקוד באופן שיטתי, לתגמל חזרה לעצמאות ולהפנות משאבים לא רק למה שמציל חיים ברגע המשבר, אלא גם למה שמאפשר לחיות אותם אחריו.
זאת התשובה שלי לאיך מודדים זקנה. לא רק במספר השנים שעברו מאז הלידה, ולא רק במספר השנים שנותרו, אלא גם במספר השנים שבהן אדם מסוגל לתפקד, לבחור, ולנהל את חייו בתוך משפחתו וקהילתו.
ד"ר ענבל מעיין היא מומחית לרפואה גריאטרית והמנהלת הרפואית של צבר רפואה – בית חולים בבית
