"בוסית בהפרעה" ו"לגמור את הלילה": הסקס חזר לקולנוע? בערך
"בוסית בהפרעה" ו"לגמור את הלילה" מתחילים כסרטים נועזים מלאים בסקס ועירום, אבל דווקא מאחורי הפרובוקציות, העירום והחרמנות מסתתרת תפיסת עולם שמרנית שמטיפה לריסון הליבידו
אוליביה וויילד היא אמנית מצליחה ששוכרת את שירותיו של אסיסטנט שצעיר ממנה ב־20 שנה (קופר הופמן), ומיד מפתה אותו למערכת יחסים סאדו־מזוכיסטית בסרטו החדש של גרג אראקי "בוסית בהפרעה". ואילו ב״לגמור את הלילה״ של וויל גלוק יש זוג שנפגש ונפרד לאורך לילה אחד ברחובות ניו יורק, כשהטינה ביניהם רק הולכת וגוברת, לפני שמתחלפת בחיבה. שני הסרטים האלו המוצגים כעת בקולנוע הם סרטים שבעבר היו מדביקים להן את התווית ״קומדיית סקס״. שניהם סרטים אמריקאיים שיש משהו חצוף בעצם קיומם ובעיסוק שלהם לא רק בסקס, אלא בחרמנות, והם גם דוגמאות לכך שעם כל הנטייה הפוליטיקלי קורקטית להיעלב מכל דבר, הקולנוע הולך ונהיה יותר בוטה ונועז ולא פחות.
הרבה פעמים מתלווה לצפייה חוזרת בסרטים ישנים התובנה ש״היום כבר אי אפשר לעשות כאלה״, שזו דרך מתחמקת להגיד שהסרט הישן מציג גישות לא מעודכנות בכל הקשור ליחס שוויוני בין המינים, או ליחס מזלזל באנשים ממוצא אתני מסוים, או שיש בו ריבוי של אלימות או סקס. ההנחה היא שפעם לקולנוע היה מותר להגיד ולהראות הכל, וככל שאנחנו מתקדמים עם השנים האחיזה של כוחות צנזורה, שמרנות ותקינות פוליטית גורמת לסרטים להיות פחות בוטים. ובכן, זו טעות. סרט שנראה לנו פרובוקטיבי ולא תקני כיום, היה כזה גם כשיצא במקור.
"בוסית בהפרעה" הוא הקאמבק של אראקי, שהיה מהבולטים והנועזים מהבמאים של הגל הקווירי האמריקאי של שנות ה־90, סוג של אלמודובר אמריקאי ששילב קאמפ וסקס. בסרטו החדש, שבאנגלית נקרא פשוט ״I Want Your Sex״ (על שם שיר של ג׳ורג׳ מייקל שלא מופיע בפסקול), הוא פונה לקהל מיינסטרימי בסאטירה שמנסה לשבור טאבואים. הסרט אמור להיות שדה מוקשים טריגרי לדור שעוסק בלי סוף ביחסי כוחות מגדריים, מעמדיים, ולמושג ההסכמה ביחסי מין. זו גם סאטירה על עולם האמנות המודרנית, שבו לאמנות עצמה אין ערך, מלבד מידת פרסומם של האמנים. וויילד, שמככבת עכשיו גם ב״ההזמנה״ שהיא ביימה, אכן ממחישה בשני הסרטים האלה שכשמה כן היא. נראה שאראקי, שסרטיו בשנות ה־90 וה־2000 כבר איתגרו את הצנזורים, פונה כעת לזעזע צופים סטרייטים בורגנים, בסרט שעם כל הסקס שיש בו, הוא בסופו של דבר יותר מיושן מנועז.
״לגמור את הלילה״ הוא לכאורה קומדיה רומנטית עסיסית נוספת מאת וויל גלוק, שסרטו הקודם ״רק לא אתה״, עם סידני סוויני וגלן פאוול, היה להיט ענק. מה שמעניין ומוזר ב״לגמור את הלילה״ הוא שזה למעשה סרט עתידני המתרחש במציאות שבה סקס בין גבר ואשה לא נשואים הוצא מחוץ לחוק, וצ׳יפ תת־עורי מזעיק את המשטרה אם הם נכנסים למיטה. כדי לשחרר את הלחץ ההורמונלי מאמריקה הלא־נשואה הממשל התיר לילה אחד שבו הסקס מותר. זה הלילה שבו מתרחש הסרט הזה, שבו שני גיבורינו מגלים שאין להם עם מי לשכב, בשעה שכל העיר סביבם עסוקה בטירוף מיני בכל פינה ובכל מקום ובכל תנוחה.
נקודת המוצא העלילתית הזאת היא הבסיס לקומדיה רומנטית הורמונלית קלילה, ולא לדרמה חברתית דיסטופית מעוררת פלצות. כאילו יוצרי הסרט מושכים בכתפיהם ואומרים ״הרי ברור לכם שזה מה שהולך לקרות כאן, נכון?״, איזו קבלה אדישה של דיקטטורה מינית דרקונית שהיא הצעד הבלתי נמנע הבא אחרי שהממשל הנוכחי בארצות הברית הוציא הפלות מחוץ לחוק בחלק מהמדינות, מקשה על השגת אמצעי מניעה ונלחם בקהילה הלהט״בית.
לפני שנאשים את וויל גלוק ויוניברסל באדישות פוליטית, ואולי בנורמליזציה של חוקי דיקטטורה, כדאי לזכור שהמצב הזה כבר היה קיים. באמריקה לזוג לא נשוי אכן אסור היה להיכנס למיטה או להתנשק למשך יותר משתי דקות, זה קרה בקולנוע. משנות ה־30 ועד סוף שנות ה־60 הקולנוע האמריקאי פעל תחת חוקי צנזורה שמרניים שהגבילו ייצוגים של סקס. אולי לכן סרטו של גלוק כל הזמן מציג סטים של סרטים וסדרות שמצולמים ברחובות ניו יורק, כדי להזכיר לנו שזה רק סרט, והקולנוע היה תמיד יותר שמרני מהמציאות.
בסופו של דבר, ממש כמו ״בוסית בהפרעה״, זה סרט על סקס. או לפחות סרט שהליבידו של הדמויות בו הוא זה שמתניע את העלילה, והשימוש בהומור ובעירום אמור להעניק להם נופך חצוף וחתרני. אבל האמת היא ששניהם סרטים שהופכים את הסקס לדבר מרתיע - בסרט האחד הגיבור מדמם, בשני הגיבור מקיא. עם כל העובדה שהם מעין קומדיות סקס, שניהם דווקא מטיפים לחיים עם קצת יותר שליטה על הליבידו, לכפתר את כפתורי המחשוף. ועדיין, כשניתקל בסרטים האלה בעוד עשר שנים, גם עליהם נגיד שהיום כבר אי אפשר לעשות כאלה.
