זה לא באג, זה פיצ׳ר: הסרט החדש על פייסבוק לא מספיק חריף
״החשבון החברתי״ מנסה לתקן את הנאיביות של ״הרשת החברתית״ והופך את צוקרברג לנבל גמור. אבל התסריט והבימוי של ארון סורקין חלשים, ומה שהיה אמור להיות כתב אישום נוקב נשמע כמו לחישה
כשדיוויד פינצ׳ר וארון סורקין יצרו ב־2010 את "הרשת החברתית" זה היה בסך הכל שש שנים אחרי שפייסבוק נולדה. תוך שש שנים אתר האינטרנט הזה הפך לתופעה עולמית ששינתה את כל האינטראקציה החברתית בעולם, והפכה את מייסד החברה, מארק צוקרברג, למיליארדר הצעיר בהיסטוריה שעשה את הונו בעצמו. כל הנתונים האלה הספיקו לבן מזריץ׳ לכתוב ספר על הקמת פייסבוק ועל צוקרברג ולסורקין לעבד את ספר הנון־פיקשן לסרט עלילתי.
למרות שצוקרברג הודה בדיעבד שהוא לא אוהב את ״הרשת החברתית״ ואת דמותו שם, קשה להתעלם מהעובדה שסורקין ופינצ׳ר (וג׳סי אייזנברג, שגילם אותו) מציירים אותו בטון אמפתי. איש צעיר, עם כישורים חברתיים עלובים, שלוקח את כל המגרעות שלו והופך אותן לאימפריית תקשורת הייטקית. זו היתה גרסה עכשווית ומעודכנת של החלום האמריקאי. אם בעבר החלום האמריקאי איפשר לכל מי שחרוץ, נחוש ומוכשר להפוך את הכישרון שלו לפרנסה טובה שמבטיחה לכל הפחות חיי בורגנות נוחים, כעת הסוד להצלחה באמריקה הוא בניצול של חולשות אנושיות והפיכת ניכור חברתי לביזנס.
״הרשת החברתית״ אולי לא היה פרופיל מדויק של צוקרברג, אבל הוא היה פורטרט מעניין של אמריקה ב־2010 שעוברת מתעשייה להייטק והופכת קהילה לאוסף מפוזר ומנוכר של פרטים. 16 שנה חלפו מאז ו״הרשת החברתית״, שזיכה את סורקין באוסקר היחיד שלו בינתיים, נראה כיום מאוד נאיבי. הוא עדיין סרט מעניין על איך בונים חברה ואיך באגים אישיים יכולים להפוך ליתרון בעולם של יזמות ועסקים, אבל הוא לא מצליח לדמיין לאן כל התהליך הזה יילך. זה כמו לעשות סרט על רוברט אופנהיימר ב־1944, על כל האנשים שהוא דרס בדרכו להצלחה בבניית פצצת האטום, אבל לפני הירושימה.
סרטו החדש של סורקין, ״החשבון החברתי״, הוא מעין ניסיון מאוחר וחלש ללחוץ על כפתורי קונטרול־Z ולעשות Undo לסרט הקודם. ג׳סי אייזנברג ודיוויד פינצ׳ר סירבו לשתף פעולה, וכך סורקין ליהק את עצמו לתפקיד הבמאי ואת ג׳רמי סטרונג לתפקיד צוקרברג, שבשנת 2021 עומד לפני חקירה של הקונגרס על מדיניות הפרסום והצנזורה של פייסבוק ומתמודד עם השאלה, שלא נפתרה עד היום, האם ניתן להחיל על רשת חברתית את האתיקה המקצועית שחלה על גופי תקשורת. האם פייסבוק היא התוכן, או רק לוח השעם שעליו מוצמדים טקסטים של אחרים.
סטרונג, אחרי שגילם את עורך הדין רוי כהן ב״המתמחה״ ואת קנדל רוי ב״יורשים״, ממשיך את מנהגו לגלם אנשים נוראיים. ב״החשבון החברתי״ צוקרברג, שנדחק לתפקיד משנה, הוא כבר לא דמות אמביוולנטית אלא נבל גמור, רובוט נטול אנושיות שרק דואג לשורת הרווח של החברה שלו, ומתנער מכל אחריות ציבורית על כך שהחברה שלו הפכה בפועל לגוף התקשורת הכי משפיע בעולם, ולא לטובה.
הפעם סורקין מבסס את הסרט לא על ספר, אלא על סדרת כתבות שפורסמה ב״וול סטריט ג׳ורנל״. ג׳רמי אלן ווייט (״הדוב״) מגלם תחקירן של העיתון שמנסה למצוא דרך לחדור לתוך האלגוריתם של פייסבוק ומתמקד בהפצת שנאה ודיסאינפורמציה באופן לא מידתי. קצת כמו אל פצ׳ינו ב״המקור״, הוא מתייחס לפייסבוק כמו שבעבר התייחסו לחברות הטבק, בניסיון להוכיח שהם ידעו שהם מייצרים מוצר ממכר ומסוכן, ולא רק התעלמו מזה, אלא ניצלו את זה כדי לחזק את הרווחים. מייקי מדיסון (זוכת האוסקר על ״אנורה״) מגלמת את פרנסס האוגן, עובדת פייסבוק שנחרדה מהנתונים שנחשפו בפניה על הנזק שפייסבוק עושה למשתמשיה, והחליטה להדליף את מסמכי החברה החסויים לעיתונאי.
אני אוהב את התסריטים של סורקין ואת גודש המלל שבהם: הוא רקדן בלט של מילים. דמויותיו מדברות באופן מסוגנן, כמו שתסריטאים מדברים ולא כמו בני אדם. אני מוקסם מזה גם כאן, אף כי התסריט הזה הוא מהחלשים ביותר שסורקין כתב. אני גם חושב שסורקין הוא במאי סביר ויעיל, שיודע לשרת את הדיאלוגים, אבל כשמשווים את הבימוי החד כתער של פינצ׳ר לבימוי המעט רופס של סורקין, ״החשבון החברתי״ מתגלה כסרט שמכיל מידע עיתונאי מעניין אבל מבוצע באופן כמעט נטול כריזמה.
סורקין ממקם את סרטו בין 2019 ל־2021 ומראה איך פייסבוק ואינסטגרם השפיעו על השיח העולמי לגבי דמוקרטיה, מגפות ואלימות. הסרט מקפיד להזכיר, באמצעות דמותה של האוגן, שיש צד חיובי ברשתות החברתיות (נגישות למידע, דמוקרטיזציה של קולות האזרחים), אבל שהוא מנוצל לרעה בכוונה תחילה על ידי ראשי התעשייה שמבינים ששיח שנאה מייצר יותר תנועה, ולכן מלבים אותו. עלילת הסרט מתרחשת בין השאר בימי מגפת הקורונה, וסורקין יוצר הקבלה בין הוויראליות של המידע השקרי והמסית ובין הוויראליות המידבקת של הווירוס עצמו. ומה שמתחיל בהסתה נגד מערכות הבריאות במגפה ממשיך בהסתה נגד הממשל באירועי ה־6 בינואר, כשהמון מוסת ברשתות החברתיות תקף את בניין הקפיטול. סורקין, שהיה אמפתי כלפי האלימות האנטי־ממסדית של המפגינים נגד המלחמה בווייטנאם ב־1968 בסרטו ״משפט השבעה משיקגו״, הופך את פייסבוק לשותפה לפשע של המרד האמריקאי נגד מערכת הבחירות בעידודו של הנשיא טראמפ.
אני מת על סרטים על עיתונות ועיתונאים. זה אחד הז׳אנרים האהובים עלי. סרטים על מערכות עיתונים מוארות בניאונים ועל עיתונאים מרושלים שממהרים להגיע לדדליין ולהשיג עוד פרט מידע חיוני מעלים סומק בלחיי וממריצים לי את מחזור הדם. ״החשבון החברתי״ היה יכול להיות סרט טלוויזיה סביר, אבל הותיר אותי אדיש, וזה מעיד עד כמה הוא חלש. הוא רוצה לצעוק, ועושה זאת בלחש ובבנאליות.
