"נקמה היא צורך כמעט חייתי"
שלוש שנים אחרי שכתב את "פשע ורשע", על זוג חטופים מהנובה, יהושע סובול הופך אותו לקברט סאטירי. "נקמה ונטירה רק מחמירות את המחלה. הגיע הזמן לחשוב איך בונים את העתיד"
"המחזה הזה התחיל משירים", אומר יהושע סובול על "פשע ורשע" שכתב בעקבות הטבח. "כמה ימים אחרי 7 באוקטובר מצאתי את עצמי כותב שירה כי ההלם היה איום ונורא ולא יכולתי לבטא שום דבר רציונלי. היתה תחושה של קטסטרופה בממדים שואתיים". את תשעת השירים שכתב אז הלחינה אילה אשרוב ("לאורך הים") וסביבם רקם סובול את המחזה. במרכזו שחקן וזמרת (גבריאל קוסובסקי וחן דניאל) שנחטפו ממסיבת הנובה ומוחזקים בשבי משני צידי קיר. הוא חושב שאהובתו נרצחה ומבקש את נפשו למות, עד שהוא שומע את קולה מעבר לקיר ואינו יודע אם היא אכן נמצאת שם או שהקול קיים רק בראשו. הוא לוחש לה שירים והיא מלחינה אותם ושרה לו בחזרה.
אולם עכשיו, שלוש שנים אחרי, חזר סובול למחזה והבין שהזמן שחלף דורש ממנו להסתכל עליו אחרת. במקור הוא ביקש לקרב את הבמה ככל האפשר למציאות של השבי. "זה היה בימוי פשוט, לקחתי את הנתון שהשחקן כלוא ולא יכול לזוז כמעט". לקראת העלאתו המחודשת הערב בצוותא החליט לשנות את השפה הבימתית ולהפוך אותו לקברט סאטירי, מוקצן ונוקב.
"כשדובר על חידוש ההצגה, אחרי שחזרו כבר החטופים החיים והגופות, נשאלה השאלה מה אנחנו עושים עם החומר הזה עכשיו. הפצע פעור בתוכנו. האירוע של 7 באוקטובר ימשיך להציק כל עוד לא נפתור אותו. הוא לא פתור כי לא קמה ועדת חקירה ממלכתית שתיתן תשובות לכל השאלות: של מידת האחריות, של מה ידעו ומה לא, של איך התכוננו או לא, האם היו הפקרה והזנחה. מכיוון שכל זה לא קרה זה פצע שלא מגליד".
סובול (87), מחזאי, במאי, סופר ופובליציסט, כתב יותר מ־95 מחזות, בהם "גטו", שזכה להצלחה ברחבי העולם, "ליל העשרים" ו"נפש יהודי". כתב את מילות השירים "ילדים זה שמחה" ו"השיר על הארץ", כיהן כמנהל האמנותי של תיאטרון חיפה וזכה בפרסים רבים, בהם פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים וחמישה פרסי כינור דוד.
בגרסה הנוכחית של המחזה הוא בחר להציב פסנתר במרכז הבמה. "הזמרת והשחקן נעים בחלל סביבו. יש להם את החופש שיש בקברט. אנחנו לא מנסים לעשות משחק ריאליסטי בתוך המנהרות, אלא סגנון קיצוני ואקספרסיוניסטי יותר. אני מקווה שזה מאפשר לקהל לחוות דרך השירים את הצד הרגשי של העניין, ודרך השחקן את הזעם, הביקורת וההסתכלות על המאורע הנורא הזה בעיניים של מי שנפגע ממנו, כי כולנו נפגענו. זוועות 7 באוקטובר ממשיכות להשפיע על כולנו, וכל הוויכוח על נקמה, כן או לא, לא עוזר".
סובול עסק בשאלת הנקמה גם במחזהו "דמים" (2016), שעלה בבכורה עולמית בשטוטגרט ועסק בוויכוח סביב הסכם השילומים עם גרמניה. "היו שרים, כמו פנחס לבון, שאמרו 'עד שלא נהרוג 40 מיליון גרמנים אין לנו מה לדבר איתם'. בן גוריון העלה את הנושא להצבעה ושאל 'מי בעד שנכריז מלחמה על גרמניה?' כמובן שאף אחד לא הצביע. הוא אמר 'אז הסרנו מעל הפרק את עניין הנקמה'".
"נקמה ונטירה לא פותרות את הבעיה. הן רק מחמירות את המחלה, אף שזה צורך נפשי, כמעט חייתי. אין ספק שאלה שעשו מה שעשו ב־7 באוקטובר, בוודאי מי שאנס ורצח, הם בני מוות. אנשים מהשורה, ובמיוחד החטופים עצמם, חושבים על נקמה, וזה מובן. אבל למדינאי יש דרגה אחרת של אחריות כלפי העם וכלפי המדינה שהוא מנהל, וכאן אני חוזר לגדולתו של בן גוריון, שהבין שעם נקמה לא נקלוט את מיליון העולים שהגיעו אז, ופנה לדרך הרציונלית.
"העתיד של האזור הזה הוא כמו שהיה העתיד של אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה: יצירת תנאים לשוק משותף מזרח־תיכוני, שממנו תצמח קהילה מזרח־תיכונית. יש כל הסימנים שסעודיה, לבנון, ואני מניח שגם סוריה של א־שרע, רוצות להגיע להסדר עם ישראל. הבשלת התנאים לכך עוברת גם דרך פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. דווקא בגלל הזעזוע הנורא של 7 באוקטובר הגיע הזמן להתחיל לחשוב באופן הכי קונסטרוקטיבי שאפשר: איך בונים את העתיד ולא מנציחים את העבר. ואני מקווה שנצליח לתת לזה קצת ביטוי באופן שבו הפכנו את ההצגה לקברטית יותר".
היצירה בהצגה היא דרך לשרוד. אתה מאמין שאמנות יכולה להיות כוח הישרדותי במצב קיצוני כזה?
"התשובה שלי היא 'גטו'" (המחזה המצליח ביותר של סובול, שהועלה בעשרות מדינות, על תיאטרון שפעל בתנאים לא אנושיים בגטו וילנה — מנ"ש). "בעיצומה של השמדת עשרות אלפי יהודים בגטו וילנה מתארגן תיאטרון, תוך ויכוח אם יש מקום לתיאטרון בקהילה ששלושה רבעים ממנה נרצחו ונרצחים. הם החליטו שכן ופעלו עד היום האחרון של הגטו.
"המשורר אברהם סוצקובר, שהיה בגטו וילנה, אמר לי פעם שהתקופה בגטו היתה הפורייה ביותר ביצירתו. היצירה היא ביטוי של חיוניות וחיים, וכשאתה פוצע יצור חי, החיים מתפרצים במלוא עוצמתם".
