אוסקר לאיראן? אולי בזכות המלחמה
ג’פאר פנאהי, מגדולי הבמאים הפועלים כיום, נרדף באיראן ומצלם את סרטיו במחתרת. העימות הנוכחי הפך אותו לכוכב בארצות הברית, שם הוא נמצא לקידום סרטו החדש במרוץ לאוסקר. כל זה לא גורם לו להפיץ את סרטיו בישראל
המלחמה הנוכחית בין איראן ובין ישראל וארצות הברית עשויה להיות הדבר הכי טוב שקרה בקריירה של הבמאי ג'פאר פנאהי: ביום שני הקרוב הוא עשוי לזכות באוסקר בזכותה. סרטו, ״זו היתה תאונה קלה", שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, כרגע אינו מוביל בהימורים לזכייה בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר (״סוכן זר״ הברזילאי ו״ערך סנטימנטלי״ הנורבגי הם כרגע הפייבוריטים), אבל ההצבעה לאוסקרים התקיימה בדיוק במקביל לשבוע הראשון של המלחמה, ופנאהי הפך למרואיין מבוקש בכל כלי התקשורת האמריקאיים. זו אולי נקודת מבט מעט צינית - פנאהי הוא, עם או בלי האוסקר, אחד הבמאים הגדולים בעולם כבר 30 שנה - אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה אירועים חדשותיים עוזרים לקדם סרטים.
פנאהי נמצא בארצות הברית מאז אוקטובר לסיבוב ראיונות, תקשורת ופרסים (והוא זכה על סרטו עד כה בהמון פרסים). לפני שבוע הגיע לריאיון עם ג'ון סטיוארט ב״דיילי שואו״. הוא שודר שלושה ימים אחרי תחילת המלחמה עם איראן וצפיתי בו כי סקרן אותי לדעת מה פנאהי אומר עליה, אבל הוא לא אמר עליה מילה, עד כדי כך שזה נראה כמו תנאי שלו לקיום הריאיון (או עדות לכך שהריאיון הוקלט לפני תחילת המלחמה אבל שודר אחריה).
סקרן אותי לשמוע את דעתו של בכיר במאי איראן כיום על המלחמה הזאת, כי מצד אחד, פנאהי ידוע כמתנגד של המשטר האיראני ואמור להיות שבע רצון מכל ניסיון למוטט אותו. מצד שני, זה שהוא נגד המשטר לא אומר שהוא פרו־ישראלי. הסרט שלו, אחד המדוברים של השנה החולפת, לא יצא להפצה בישראל, אף על פי שהמפיצה הבינלאומית שלו היא החברה הצרפתית MK2, בבעלותו של המפיק היהודי מרין קרמיץ, שמאז שנות ה־90 עזרה במימון ובהפצה של סרטים איראניים רבים גם בישראל. אבל ממה ששמעתי מאז פסטיבל קאן, פנאהי בעצמו מנע את מכירת הסרט שלו להפצה בישראל. הסרט עלה השבוע לצפייה בסטרימינג ב־Hulu באמריקה וב־Mubi באנגליה, כך שמי שיודע איך לצפות בסרטים מחו״ל יכול לראות אותו כעת. פנאהי הגיע לתוכנית של סטיוארט כדי לקדם את ההפצה הביתית של סרטו. ״אם היית מעז להגיד באיראן אפילו מאית ממה שאתה אומר כאן, היו מוציאים אותך להורג״, הוא אמר לסטיוארט.
פנאהי (65) יודע על מה הוא מדבר - סרטיו סיבכו אותו יותר מפעם אחת עם השלטון האיראני. פעם אחת נאסר עליו לעשות סרטים או לצאת מהמדינה למשך 20 שנה. בתקופה הזאת הוא עשה סרטים באופן מחתרתי, בדירתו שבה הוא היה תחת מעצר בית, והבריח אותם אחר כך למערב בהארד דיסקים. בפעם אחרת הוא נזרק לכלא למשך כמה חודשים. בכלא, סיפר לסטיוארט, הוא עבר חקירות אינטנסיביות כשעיניו מכוסות והחוקר שלו עומד מאחוריו. ״במצב כזה, חוש השמיעה מאוד מתחדד״, הוא אמר. על בסיס נקודת המוצא הזאת הוא כתב את סרטו, על חבורת אנשים שישבו יחד בכלא, ואחד מהם מזהה את החוקר שהתעלל בהם על פי הסאונד שעושה הרגל התותבת שלו. החבורה חוטפת את החשוד שלהם ומתכננת לנקום בו, אלא שהם חלוקים ביניהם לגבי הזיהוי החד־משמעי שלו.
כשסטיוארט שאל את פנאהי מה הוא מתכנן לעשות אחרי שתסתיים עונת הפרסים, ענה הבמאי: ״אחזור לאיראן״. הקהל באולפן הריע, לא לגמרי ברור למה. ״חצי מהמהות שלי נמצאת באיראן, המשפחה שלי, החברים״, הוא הסביר. כשהוא נשאל האם הוא חושש מהחזרה לאיראן - שמנעה ממנו לצאת לפסטיבל קאן ואסרה עליו להקרין שם את סרטו - הוא ענה: ״מה הם כבר יכולים לעשות לי שהם לא עשו?״.
פנאהי יוצא דופן מבין עמיתיו הבמאים. קהילת הקולנוע באיראן סבלה לא מעט תחת שלטון האייתוללות, אבל עיקר הרדיפה התחילה עם עלייתו לשלטון של הנשיא של מחמוד אחמדינג׳אד. רוב הבמאים, בסופו של דבר, עזבו את איראן. אבל פנאהי נשאר. ״אני מתנגד למשטר באמצעות היצירה שלי, ואחרים מתנגדים למשטר באמצעות הפגנות״, הוא הסביר לסטיוארט.
״זו היתה תאונה קלה״ הוא סרט נהדר, חציו מותחן, וחלקו קומדיה שחורה וסאטירית, אבל הוא גם עזר לי להבין מה הבעיה שלי עם פנאהי. כשאני רואה את סרטיו, קשה לי לחמוק מהתחושה שכל מה שהוא עושה, עמיתיו עשו כבר לפניו וטוב ממנו. כמו החלוץ של הגל החדש האיראני עבאס קיארוסטמי, גם פנאהי גילה שבאיראן אולפן הקולנוע הטוב ביותר הוא המכונית - שמעניקה גם דינמיות וגם חומקת מתחת לרדאר של השלטונות, ואפשר לצלם בה סרטים שלמים. וכמו מוחמד רוסלוף, הבמאי הכי מעניין שיצא מאיראן בשנים האחרונות, הוא מציג סיפור שעוסק באיש מנגנוני הביטחון, סוהר, ומציג גם אותו באור אנושי. קבוצת האנשים שלכדה את הסוהר והתכוונה לנקום בו, נתקפת ספקות במהלך הנסיעה שלה כשהוא כלוא בתא המטען של הרכב. ספק האם זה בכלל הוא, וספק האם הדבר המוסרי הוא להיות כמוהו וכמו השלטון ששלח אותו לענות אותם, האם בזה הם לא יהיו גרועים כמוהו. זה, מבחינת פנאהי, התפקיד שלו כקולנוען. ״אני במאי חברתי,״ הוא אמר לסטיוארט, ״אני עושה קולנוע הומניסטי, שבו אין דמות שהיא רק רעה או רק טובה, אבל יש מנגנונים מושחתים, שמסכסכים בין בני אדם. אני עושה קולנוע הומניסטי שמייחל לעתיד שבו מעגל האלימות יגיע לסופו״.
