המפלצות חוזרות מהאייטיז ומספקות מחוות למדענים
שני סרטים הוליוודיים חדשים שולחים את המשפחה הפרברית להילחם בכוחות הרס אימתניים. "סוף רחוב האלון" הוא סרט הרפתקאות ז’אנרי, ואילו "הבית האחרון" הוא דרמת הישרדות מקורית ומפתיעה, וגם המוצלח מבין השניים
״סוף רחוב האלון״, שמציג בבתי הקולנוע, הוא סרט אולפנים גדול ראשון לדיוויד רוברט מיטשל, במאי שהתפרסם בזכות סרטי אימה קטנים. ג׳יי.ג׳יי אברמס חתום כמפיק. ״הבית האחרון״, שעלה בנטפליקס, הוא סרטו החדש של במאי האקשן הצרפתי המיומן לואי לטרייה (״האשליה״, ״הענק הירוק״), ששמו מבטיח ערכי הפקה משוכללים ומיומנות טכנית גבוהה. שני הסרטים מתרחשים בבית פרברי, בשכונה טובה ונוחה, ומתמקדים במשפחה אחת: אבא, אמא, בן, בת, כלב ומכונית במוסך הצמוד לבית. בשני הסרטים האב מובטל, דבר המייצר מתח בתוך המשפחה. אלא שלארבעת בני הבית (והכלב) אין זמן להתמודד עם המשברים בזוגיות ובהורות כי פתאום קורה דבר משונה, על־טבעי, כזה שקורה רק בסרטים, ועכשיו המשפחה מבינה שהיא עברה מדרמה משפחתית לסרט אימה ומפלצות.
בשני המקרים המפלצות הן כמובן מטאפוריות. ״סוף רחוב האלון״ מתרחש בתחילת שנות השמונים ו״הבית האחרון״ מתרחש בהווה, אבל לשניהם יש מנטליות עלילתית שלקוחה מהקולנוע האמריקאי של שנות השמונים, הימים שבהם הוליווד ניסתה ליישר קו עם השמרנות הפוליטית של שלטון רייגן ולהציג את המשפחה הגרעינית כערך עליון — אבא, אמא, ילד, ילדה. העולם המפלצתי בחוץ מנסה לשבור את התא המשפחתי, לבטל אותו, אבל המשפחה צריכה להתלכד ולהילחם כדי להדוף את כוחות הרשע ולשרוד. בשני הסרטים המטאפורה הוויזואלית ברורה מאוד: מישהו מנסה לפרק את הבית, באופן ליטרלי להרוס ולהחריב אותו, אבל המשפחה צריכה להשיב מלחמה, להניח בצד את המחלוקות ולהיאבק יחד נגד העולם. אפשר גם להרחיב את הדימוי הזה הלאה, אל מעבר לבית ולתא המשפחתי, לעבר המלחמה על הבית הלאומי, והכוחות מבחוץ שמנסים להרוס אותו. כאן כל אחד יכול לבחור מי הם המפלצות על פי האידיאולוגיה המפלגתית שלו: האם אלה כוחות הפרוגרס הליברליים שמפחידים את צופי פוקס ניוז, או כוחות פשיסטיים גזעניים אנטי־ליברליים שמבהילים את צופי CNN. שנות השמונים אופיינו בסרטי ״הבית בסכנה״, ושני הסרטים החדשים האלה הם גרסאות חדשות למוטיבים ישנים.
מבין השניים, דווקא הסרט של נטפליקס הוא מקורי ומעניין יותר. בוקר אחד, כל דיירי רחוב פרברי אחד מגלים שהבתים שלהם נאטמו. הדלתות חסומות, החלונות מוגפים - כולם כלואים בביתם. קל לדמיין את התסריטאי מתיו רובינסון (״בהצלחה, תיהנו, אל תמותו״) הוגה את הרעיון לסרט בימי סגרי הקורונה, כשמשפחות נאלצו לכלוא את עצמן בבתים מחשש שיש משהו הרסני בחוץ. לכן כמעט כל הסרט מתרחש בתוך הבית. תרגיל לוקיישן לדרמה שמתרחשת בין ארבעה קירות ודלתות נעולות. מה שמפתיע בתסריט של רובינסון הוא כמה רחוק הוא הולך עם הנחת היסוד הזאת והופך את ״הבית האחרון״ לסרט הישרדות בנוי היטב.
״סוף רחוב האלון״ הוא סרט הרפתקאות ז׳אנרי יותר, שנראה כמו הספין־אוף שמעולם לא נעשה ל״פארק היורה״. אם ב״הבית האחרון״, המתרחש בהווה, הפרבר הכל־אמריקאי מאופיין בתושבים מכל מוצא אפשרי, הרי שהפרבר של 1982 ב״סוף רחוב האלון״ הוא לבן כולו. האם ככה היתה אמריקה ב־1982, או האם ככה נראה הקולנוע האמריקאי אז? ואולי זו הסיבה לעונש הקוסמי שנוחת על השכונה הזאת. חור תולעת נבקע באמצע השכונה ומקפיץ אותה לימים פרה־היסטוריים כשדינוזאורים שלטו על כדור הארץ. להבדיל מהמפלצות ב״הבית האחרון״, שבאות לסגור חשבון על כיבוש אקולוגי, במקרה של ״סוף רחוב האלון״ זה פשוט מפגש בין שני סוגים של אקו־סיסטם שלא אמורים לחיות במקביל. הדינוזאורים, לפיכך, לא רוצים לטרוף דווקא בני אדם, הם פשוט רוצים לאכול, ובני האדם נתקעו להם בדרך. או כמו שאמר ג׳ף גולדבלום ב”העולם האבוד: פארק היורה”: ״זה תמיד מתחיל שקט ופסטורלי, ובהמשך יש הרבה ריצות וצרחות״. לכן, מול התעוזה התסריטאית והתמטית של ״הבית האחרון״, והעובדה שהוא באמת מצליח להפתיע, ״סוף רחוב האלון״ הוא סרט הרפתקאות מעט נדוש ומיושן יותר, וסובל מבעיות ליהוק. הוא מהנה בדרכו, אבל מעט רדוד. הערך העיקרי שיש בו הוא בתור סרט מחווה לקולנוע של תחילת שנות השמונים, אך המחוות ליוצרים כמו ספילברג ודה־פלמה רק חושפות עוד יותר כמה הבימוי של הסרט הזה חלש.
המחוות היותר מעניינות בשני הסרטים האלה הן לא לבמאים, אלא למדענים של אותו עשור. ב״הבית האחרון״ נעזרים בציטוט של ארתור סי. קלארק כדי להצדיק את המעבר של העלילה מדרמה משפחתית לסרט הישרדות על־טבעי, וב״סוף רחוב האלון״ נעזרים בהסבריו של האסטרונום קרל סייגן. קלארק וסייגן, שני אנשי מדע שעסקו גם במדע בדיוני — הראשון כתב את ״2001: אודיסיאה בחלל״ והשני את ״קונטקט״ — הזהירו אותנו שאיננו לבד ביקום, ושכדאי שנהיה מעט יותר ענווים כמין אנושי. אחרת, יבואו מפלצות לטרוף אותנו.
