"שלום סמך עליי. יכולתי להתפרע": 40 שנה ל"מחכים למשיח"
המוזיקאי והמפיק משה לוי, שמלווה את שלום חנוך כבר ארבעה עשורים, מספר בריאיון לכלכליסט על יצירת האלבום המופתי מסקיצות על טייפ בבית, הכישלונות שקדמו לו, הטעות הטכנית שהפכה ללהיט, ואיך שכנע את חנוך להעלות עכשיו מופע מיוחד בשבת באמפי פארק רעננה
"כששואלים אותי איך אני עם שלום כל כך הרבה שנים, התשובה היא כי לא השתעממתי בהופעות", אומר המפיק המוזיקלי משה לוי שעובד עם שלום חנוך יותר מ־40 שנה, "כל הופעה אני מוצא את עצמי מטייל למחוזות אחרים. גם לנגנים יש חופש פעולה וזה יתרון מבחינת השרידות של אמן לעמוד על במה. שלום כל הופעה מוליד את השירים מחדש".
כשלוי היה חייל הוא היה מגיע להופעות של חנוך לראות את הפסנתרנית הנערצת עליו אלונה טוראל ונכבש בקסמו. לימים פנו אליו מההפקה לנגן איתם אך הוא כבר היה מחויב לפרויקט אחר. בהמשך הצטרף אליהם לסיבוב אינטימי של "חתונה לבנה" ומאז הכל היסטוריה.
לוי (66) גדל ביד אליהו והחל לנגן אקורדיון בגיל 12. כעבור שנתיים החל לנגן באורגן חשמלי והתאהב בקלידים. בוגר מכללת ברקלי למוזיקה בבוסטון, ניגן והפיק עשרות אלבומים לאמנים, בהם אביב גפן, ריטה, מאיר אריאל ועוד. כשהוא בן 25 בלבד צירף אותו חנוך להפקה המוזיקלית של האלבום "על פני האדמה" (1983), בהמשך הפיק איתו את "מחכים למשיח" ומאז את כל אלבומיו. יחד הם מעלים מעל 20 שנה את המופע האינטימי "יציאה" שהוליד שני אלבומים. כעת, לציון 40 שנה לצאת האלבום האיקוני "מחכים למשיח", הציע לוי להעלות מופע חגיגי. "שלום אמר לי 'מה אתה עושה עניין מזה?'. חגיגיות לא מתאימה לו, הוא לא אוהב את הג'סטות", הוא מספר. "אבל אני קצת חגיגי, אני בא מהשכונה ואומר לכולם 'מה אתם כבדים?'. אמרתי לשלום 'נשחזר את האלבום, אתה רק צריך לבוא לשיר, את מה שצריך להמציא כבר המצאת. אני אדאג להביא את מה שעשינו לבמה'".
המופע יתקיים בשבת ט"ו באב (9 באוגוסט) באמפי פארק רעננה בניהולו המוזיקלי של לוי ובניהולו האמנותי של לואי להב. האלבום יבוצע במלואו וינוגנו גם להיטים מכל הזמנים. יתארחו אביב גפן, טונה ואורית שחף מ"היהודים". בנוסף, יצאה לאלבום גרסת סאונד מחודשת בסטרימינג, גרסת דולבי אטמוס (פורמט אודיו איכותי) באפל מיוזיק ומהדורת תקליטים מהסלילים האנלוגיים המקוריים.
"שלום הוא אחד מגדולי היוצרים בעולם", אומר לוי. "מבחינתי הגדולים אלה פול מקרטני, ג'ון לנון, בוב דילן ופול סיימון ולאף אחד מהם (סולו) אין כמות שירים חשובים כמו שיש לשלום. שיר חשוב זה שיר שעומד במבחן הזמן, וכיוון שהמילים של שלום פילוסופיות, הן עומדות במבחן הזמן. אנשים נוטים לחשוב ששלום כותב אקטואליה. אני חושב שהוא רואה אקטואליה ולוקח את זה לממד הפילוסופי ואז כותב. לדעתי שלום כותב על טבע האדם".
"למדתי משלום את שיעור חיי"
"מחכים למשיח" יצא ב־1985 על רקע משבר חברתי ופוליטי. הימים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה והטבח בסברה ושתילה, משבר כלכלי בעקבות קריסת מניות הבנקים ואינפלציה דוהרת. האלבום הפך לקול של תקופה, הגיע בתוך כמה חודשים למעמד של תקליט זהב וסיפק להיטים רבים, בהם "לא עוצר באדום", "קרן שמש מאוחרת" ושיר הנושא. הוא היה פורץ דרך בפן המוזיקלי – רוק אלקטרוני ושימוש במכונות תופים וסינתיסייזרים, ובפן הטקסטואלי – חנוך כתב נגד המלחמה והמצב החברתי והכלכלי.
הסינגל "מחכים למשיח" התפוצץ ברדיו והאלבום הכניס את חנוך לפנתיאון הרוק הישראלי, והאמן הישראלי הראשון שפתח מופע ענק בפארק הירקון. השיר נכתב אחרי מעבר דירה לא מוצלח לתל אביב. רעש האוטובוסים הפריע לו והוא ביקש מבעל הדירה לבטל את החוזה והוא לא הסכים. כעוס ומאוכזב הלך לזוגתו דאז דפנה ארמוני וכשהיא הכינה קציצות הוא ישב וכתב את השיר בטייק אחד. הוא השמיע ללוי את השיר על אורגנית קסיו קטנה של בתו מאיה עם מקצב מונוטוני והם החלו לעבוד על האלבום בדירה שלו בתל אביב.
האלבום הופק בתקציב זעום כיוון שהגיע אחרי שני כישלונות מסחריים — "חתונה לבנה" (שברבות הימים יוכר כאלבום מכונן) ו"על פני האדמה". "זו היתה התרסקות מסחרית ותודעתית. אנשים שאלו 'מה קרה לו? הוא לא שר', 'מה זה הרעש הזה?', 'איפה שלום עם ההרמוניות היפות?’", מספר לוי.
תחת העננה הקודרת הזו הם נכנסו להקלטות. "אתה רוצה להצליח ולהציג תוצאה דומה למה שקורה בעולם אבל בתקציב שווה לתקציב הארוחות שלהם", הוא אומר.
תחילה הקליטו את "זה לא נח" ו"אין מחלוקת" והפסיקו. כעבור כמה חודשים חנוך חזר עם המפיקה אתי אנטה. "פעם ראשונה עשינו סקיצות ביתיות כי התקציב היה מוגבל. התכנסנו אצלי עם טייפ דאבל קאסט, סינתיסייזר וגיטרה חשמלית והגענו לאולפן מגובשים מהבית. אז הגיעו לארץ מכונות התופים הראשונות והסאמפלרים (דוגמי צלילים אלקטרוניים – מנ"ש) והטכנולוגיה החדשה סקרנה אותי".
לוי להטט עם הטכנולוגיה ועל הדרך עשה כמה טעויות קטנות שבדיעבד הפכו את “מחכים למשיח” לשיר יוצא דופן, כמו הכפלה של קצב השיר. אחד המהלכים האמיצים שלו היו דגימה של גיטרה חשמלית לתוך סאמפלר ב”מחכים למשיח” כדי להשיג סאונד ורצף מונוטוני שלא הגיעו אליו בנגינה חיה. "הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח", הוא נזכר. "הרעיון היה לחבר את הצליל של הגיטרה למכונת תופים, והגיטרה בטעות הקדימה את התופים בארבע תיבות. לא הסכמתי לתקן את זה וכנראה שזה מה שהיה צריך לקרות כי היום אני לא מסוגל לדמיין את השיר בלי הטעות הזאת.
"שלום סמך עליי ושמר עליי. יכולתי להתפרע כי עמד לידי אדם בעל טעם משובח שהרבה פעמים אמר לי 'פה הגזמת' ותמיד קיבלתי והודיתי לו. למדתי ממנו שלא חייבים להשתמש באיפור אם לא צריך, בטח לא כשמשהו טוב. שלום עצר אותי כשניסיתי לגלוש לאיפור הזול. למדתי משלום את שיעור חיי שהאמת היא ערך עליון".
איך הצלחתם לייצר אלבום מופתי עם כל הלחץ והמתח?
"כמו יחידת קומנדו. אין ברירה וצריך לעשות ולהספיק. למיטב זיכרוני, הביאו שתי עוזרות הפקה שישבו ורשמו מה אנחנו עושים, שלא מבזבזים זמן".
הרגשתם שאתם יוצרים משהו איקוני?
"הרגשתי שאני יוצר ומיישר קו עם מושאי הקנאה שלי בחו"ל: tears for fears, סטיבי וונדר, ג'נסיס וכל הגל החדש המשובח של שנות ה־80. לא היה לנו מושג, כל מה שרצינו זה לשרוד את הרגע ולעשות אלבום טוב שיש בו גם קצת טעימה מהעתיד. כל מיני נסים קרו במהלך העשייה. היה אותנו והיתה יד המקרה, כמו הטעות של הגיטרה".
עד כמה האלבום אקטואלי ורלבנטי לימינו?
"אני נמנע מלהאזין לאלבומים שעבדתי עליהם, בעיקר עם אוזניות, כי אני לא מבסוט מהפרטים הקטנים. בכל פעם שסיימנו אלבום יצאנו לסיבוב הופעות ואני תמיד רציתי להביא לבמה את האלבום עם כל הפרטים ושלום היה אומר 'אני לא מתחבר, הסאונד נקי לי מדי, זה נשמע מתוכנן מדי ואני רוצה בהופעות להתפרע'. כך נוצר מצב שעד היום אנשים לא נחשפו בהופעות לשירי האלבום כפי שהם מכירים אותם מהאזנה באוטו או בבית.
"לקראת המופע נאלצתי להאזין לאלבום בפעם הראשונה מאז עם אוזניות והתחלתי לבכות. חשבתי שאני הולך לשמוע אלבום מיושן ומצאתי את עצמי נשאב לגן עדן למוזיקאים. הבנתי שזה יותר גדול ממה שזכרתי. מהטקסטים כמובן אי אפשר להתעלם אבל אני מדבר על הוונדרלנד המוזיקלי".
והטקסטים?
"הטקסטים קשים. זה לא משמח, זה כואב, אבל המילים באות על רקע היופי וההדר של הצלילים. בתקופה ההיא העלייה של בגין לשלטון עשתה לשמאל תחושה שהולכים לגנוב להם את המדינה. אני חשבתי אז שמתחולל פה משהו טבעי, תמיד הייתי מרכז. את שלום המהלך הטבעי הזה אולי עצבן והוא כאב את זה. אני מודה שהייתי עסוק אז יותר בבירות, מוזיקה ונשים".
לוי מספר ששלמה ארצי (עבורו יצר את נגינת הפסנתר הפותחת של 'גבר הולך לאיבוד') אמר לו פעם "אין לך מושג על אף מילה בשיר, אבל אתה מנגן כאילו אתה מכיר את המילים לפני שהן נכתבו". "כששלום בא אליי עם שיר אני מסתכל על הגיטרה לראות את האקורדים, לא על המילים", הוא אומר. "הכל במוזיקה, אני מודה. למילים אני נותן להגיע אליי בדלת האחורית, לא כקו מנחה אלא כאווירה, כצבע. אני לא מחטט לו במחשבות הטקסטואליות, מבחינתי המילים זה אזור אינטימי".
על החזרות למופע הוא אומר: "הן מפתיעות. הדבר הנכון כתוב בסלע וכל מה שצריך זה לקרוא ולעשות. זה נינוח, מהיר ויעיל, אף פעם לא היינו במצב כזה. הכי שימח אותי לפגוש את שלום במקום חדש. ברגע שאמרתי לו שמשחזרים קיבלתי ממנו יותר ממנדט מלא. הקהל יקבל את מה שהוא רגיל לשמוע, כמו שאתה מגיע להופעה של מקרטני והוא מתחיל לשיר ‘say say say’ ואתה ישר מכיר ומתמוטט. זה מה שאני רוצה לעשות – למוטט".
באופן סימבולי הלך לעולמו בשבוע שעבר האמן והמעצב דוד טרטקובר שעיצב את עטיפת האלבום. "קפצנו אליו לסטודיו והסתכלנו אחד על השני בחיוך שאומר הכל", הוא מספר. "עישנו המון סיגריות במהלך העבודה, אז עוד אפשר היה לעשן באולפנים. אם הביטלס היו נכנסים ב־1962 לאולפני abbey road והיה שלט לא לעשן, הם לא היו עושים שמונה אלבומים. זו לא אותה יצירה כשיוצאים להפסקות סיגריה. צלמת שנכחה במקום תיעדה, בין השאר, את המאפרה שהיתה ביני לבין שלום ודוד נדלק על זה".
