סגור

הסדרה "אני כריסטיאנה פ": עולם שהכל בו מפעם

הסדרה המבוססת על סרט הפולחן מוצלחת, ותדבר גם לצופים שלא נחשפו לו בזמן אמת

הסדרה הגרמנית החדשה, “אני כריסטיאנה פ” מוגדרת כדרמת נעורים, וככזאת היא אמורה לפנות לקהל היעד של גיבוריה, כלומר בני עשרה. אבל נדמה שדווקא מי שהשם של הסדרה מצלצל לו כמוכר, ולא רק מצלצל אלא ממש מטלטל, שייך לקהל יעד מבוגר בהרבה, והוא זה שירצה לראות איך חידשו את היצירה הזאת. “אני כריסטיאנה פ’” היה סרט מ־1981, שהתבסס על ספר כאילו אוטוביוגרפי של הנערה גרמנייה כריסטיאנה פלשרינו, שהיתה בת 15 ונגמלה מהרואין בזמן הכתיבה של הספר (למעשה את סיפורה עיבדו לספר שני עיתונאים של “השטרן”), שהיה לרב מכר הכי גדול של גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה ותורגם ל־20 שפות.
הוא תיאר את ההידרדרות הקשה של הנערה שהיתה בת 13 בערך כאשר החלה להשתמש בסמים קשים ולעבוד בזנות כדי לממן אותם. הסרט והספר, הנטועים במערב ברלין שלפני נפילת החומה, שימשו גם תיעוד של מה שקורה בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר היתה אמורה לפרוח ולשגשג, וגם כתב אשמה כלפי הדור המבוגר, שלא הצליח לשמור על ילדיו. הסרט והספר תיארו עולם מסוכן אבל גם מלהיב של צעירים אירופאים בשנות ה־70, ונהפך לסרט פולחן מסוגו.
1 צפייה בגלריה
פנאי מתוך אני כריסטיאנה פ
פנאי מתוך אני כריסטיאנה פ
מתוך "אני כריסטיאנה פ"
(צילום: באדיבות HOT)
הסדרה שיצרו אוליבר ברבן, אנט הס ופיליפ קאדלבאך, שגם ביים, היא לא בדיוק שיחזור של הסרט, אלא יותר הרחבה שלו. היא נעשתה בעבור אמזון פריים ועלתה אתמול ב־HOT ושמונת פרקיה זמינים ב־VOD. בראיון ל”ווראייטי” אמר קאדלבאך כי רצה להרחיק את עצמו מהסרט שקיבל מעמד איקוני אז. “לא רציתי שאנשים יתקפו אותי על זה שאני מנסה לשחזר סיפור שכל כך אהבו”, הסביר.
כריסטינאה היא דמות ראשית, אבל לא יחידה. הסדרה עוסקת בחייהם של סטלה, באבסי, אקסל, בנו ומישי הנפגשים בדיסקוטק “סאונד”. יוצרי הסדרה חזרו לקלטות של העיתונאים שראיינו את כריסטיאנה ומצאו הרבה סיפורים אחרים של צעירים והנסיבות שהובילו להתמכרותם. הם החליטו לפתח אותם. הסדרה היא תקופתית, אבל גם קצת על־זמנית. הנזקים והסבל שנגרמים מהרואין מזכירים את הסרט “טריינספוטינג”. והריקבון החברתי והקורבנות הצעירים שלו משווים לנעשה ב”אופוריה”.
ההקשר ההיסטורי מטושטש. אחד הצעירים, אקסל, חושב שהשטאזי, המשטרה החשאית של מזרח אירופה, מאזינה לו; הבוס של אותו בחור מנסה למכור חפצים של אדולף היטלר, “הפיהרר” הוא מקפיד לכנותו, בהתלהבות רבה מדי. נדמה שהבחירה שלא לעגן הכל בתאריכים ואירועים נועדה לומר שבעיות של התמכרות, בדידות, ואכזבה נוראית מההורים, אמורות לדבר גם אל בני נוער היום.
הסדרה מתרחשת בעולם צעיר, שבו בני העשרה מתלבשים מאוד דומה להיום, בגלל אופנת הרטרו, ומעריצים את דייוויד בואי (כי מי לא?). “הסאונד”, נראה יותר כמו מועדון היום. אבל זה עולם חסר טכנולוגיה לחלוטין, שהכל בו מפעם, כולל ההזנחה ההורית.
הסדרה מצליחה לתאר את העולם שאליו הצעירים בסדרה בורחים בצורה הוגנת ולא דידקטית. הם משוחררים, מאושרים לרגע, מנצלים את הבורחנות שניתנה להם, ואחר כך משלמים על כך מחיר כבד.
עם זאת קשה לצפות בסדרה, היא מעיקה ומייאשת. אין בה את החדשנות של אז, או את רוח הזמן, אבל היא משוחקת ועשויה מעולה. קשה לראות בני נוער צופים בה. מצד שני מי היה מעלה בדעתו שילדים יצפו ב”משחקי הדיונון” במספרים כה גבוהים?