טדי נגוסה: "אני מתגעגע לאש המחאה שהיתה בי"
הראפר טדי נגוסה מרגיש מאוזן יותר מהצעיר ששר "אזיקים על הידיים" באולפני החדשות. הוא משתתף ב"זהב שחור" בכאן11, חזר לבית ההורים בלוד ונהנה לראות את אחיותיו עושות יוגה בסלון, מוצא שקט בנסיעות ארוכות לבד, ואם לא היה ראפר היה עובד עם כלבים
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בלוד, בבית, פותח את היום. הבוקר התחיל כשאחותי שהיתה בדרך למילואים, איבדה את המפתח של האוטו, אז היתה פה חוליית חיפוש נרחבת בבית".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"כשגרתי בשכונת שפירא אהבתי מאוד לשבת בקפה 'הגרגר'. שותה הפוך רגיל או לפעמים שיבולת".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אני פחות שותה בירה, אז אולי כוס יין לבן. עם סבא רבא שלי מצד אמא, אבא ברוך. הוא היה דמות גדולה מהחיים, ויש במשפחה שלי המון סיפורים עליו. הוא עזב את הכפר שבו חי באתיופיה, והלך להתבודד תקופה בין חיות בר ואריות. מספרים שכשהאריות, או אלוהים, סימנו לו — הוא הבין שהגיע הזמן לחזור הביתה, ואז הקים את המשפחה. הוא מסקרן אותי. הייתי רוצה לדעת עליו יותר, איך עזב הכל והלך לחיות ככה".
על מה אתה עובד עכשיו?
"על מוזיקה חדשה, ובמקביל אני בחזרות ל'היפ הופ תלפיות' שמפיקים תמיר מוסקט ואיתמר ציגלר, שהפיק לי את שני האלבומים האחרונים (‘זה בדם שלי’ ו’נקודה’). זה מופע בפסטיבל ישראל עם תזמורת הרחוב הירושלמית המדהימה, שמשלב מוזיקה קלאסית והיפ הופ עם המון משתתפים. במקביל אני משתתף בסדרת הדוקו ‘זהב שחור: סיפורו של ההיפ הופ הישראלי’ בכאן 11, שכבר עשתה באזז. כל הכבוד ליוצרים רום אטיק ואמרי דקל קדוש, אנשים מוכשרים עם פאשן ולב רחב. הם עשו מה שהרבה גופי תקשורת לא הצליחו: לתת כבוד להיפ הופ הישראלי ולהיכנס לראש של מי שיצרו אותו. זה לא מובן מאליו במציאות הנוכחית".
מה השריטה שלך?
"ראפ. עובדה שאני בן 31 ועדיין כותב חרוזים, יש לי ביטים ואני רוצה את זה, ובא לי להיות הכי טוב. ראפ זה האמ־אמא של השריטות שלי".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"לאחרונה בלהכין שניצלים. בשישי הייתי בקטע של בישולים. אני מעתיק סודות של אנשים אחרים ברשת".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"מסע בזמן. לחזור אחורה לזמנים עתיקים ולנוע לעתיד".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אני. להיות אמן ולעמוד על הבמה גרם לי להיות מאוד מחובר למה שאני עושה, אז כשאני על הבמה, אני מרגיש הכי סקסי בעולם".
למה אתה מתגעגע?
"לאש שהיתה בי לפני 6-5 שנים, בהפגנות של סלומון טקה ויהודה ביאדגה ובכל הדרמה שסביבן (הפגנות המחאה של יוצאי אתיופיה נגד אלימות משטרתית וגזענות ממסדית, שפרצו בעקבות מותם של שני צעירים שנורו למוות בידי שוטרים — מנ"ש). אני מעריך את הילד שהייתי, שהציב את עצמו במרכז המחאה, ישב באולפני חדשות ושר ‘אזיקים על הידיים’. לקחתי על עצמי הרבה, והיום אני בגרסה הרבה יותר בריאה, אז אולי מתגעגע זו לא המילה המדויקת, אבל אני מעריך את הילד הזה. גם היום יש מאבקים ומחאות, למשל על ההיעלמות של היימנוט. זה הופך בקלות לוויכוח אידיאולוגי, ומה שצריך זה לקחת רתמות של סוס ולמצוא את הילדה הזאת”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
"במלחמה חזרתי הביתה ללוד, ומאז אני כאן. יש לי שלוש אחיות (30, 27, 25), וכולנו בבית כרגע. אנחנו עוברים ביחד הרבה כמשפחה, ונוצרה בינינו דינמיקה חדשה. יש לי יותר מרחב להכיל, וזה כמו להכיר מחדש את אבא ואמא ואת האחיות, מתוך מקום שרואה אותם מעבר לתפקיד שלהם. זה חדש בשבילי ואני ממש שמח. זה לא פשוט, יש ימים מסובכים, אבל זה דבר נחוץ שעושה טוב לכולם. אני מאוד מחובר למקום הזה, לישראל, אז לא יודע אם הייתי רוצה לגור במקום אחר — אבל כן להסתובב קצת בעולם ולראות עוד מקומות"
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"אוכל, קפה, בגדים. על אנשים שאני אוהב. לעזור להורים ולהקל עליהם כמה שאפשר — אבל הם לא לוקחים כסף, אז זו יותר עזרה בסגנון האתיופי: להסיע לחתונה, לאסוף כיסאות פלסטיק בבית כנסת".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"כלום. אני שלם עם חוסר השלמות. זאת עבודה יומיומית לקבל את הקלפים שקיבלתי: את הגוף הזה, את הגלגול הזה, את איך שאני מדבר, את מי שאני. בתור ילד היתה לי הרבה ביקורת עצמית, שפטתי את עצמי. ספגתי שכונה אלימה וקשה, ספגתי מציאות של אתיופים שמנסים להבין את הזהות שלהם במדינת ישראל. לא דיברו איתי על מיניות או על מה אני רוצה לעשות בחיים — דברים שיוצרים הרבה מתח, ואמא שלי לא ידעה איך לגשת אליהם. הייתי ילד שמזיע בכפות הידיים והרגליים באופן מוגזם, וכוסס ציפורניים. היום אני מבין שזה קשור למצב הרגשי שלי, ויודע לשלוט בזה. מוזיקה היא כלי שבחרתי בו אינטואיטיבית ופיתחתי בעצמי".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"שאני אמן במדינה הזאת. כל הסיכויים היו נגדי, והם עדיין — בין שזה קשור לעדה, למדינה, לדת ובין שלתעשיית המוזיקה בישראל. כשכתבתי את ‘אזיקים על הידיים’ תיארתי מה קורה לנו בעדה האתיופית בשפה שכל ישראלי יוכל להבין, הרגשתי שאני נוגע בעצב, וזה יצר טראפיק. אבל זה גם השאיר אותי תקוע באור מסוים שקשה לצאת ממנו — האתיופי, המקופח, השחור — והרגשתי שאני חייב לעשות שיפט. היום אני במקום יותר שלם וטוב מהילד שהייתי, וזו חתיכת אנחת רווחה"
מה מפחיד אותך?
"לאן שאני יכול להגיע. היה בי פוטנציאל להרס עצמי. בשנות ה־20 המוקדמות חגגתי איתו והשתוללתי, ניסיתי גם שתייה וסמים — אבל לא הלכתי רחוק, כי אני לא יכול להכיל פיזית יותר מדי, וגם זה לא עבד ולא שחרר אותי. הבנתי שאני קצת נוהג בחוסר אחריות עם הנפש שלי, וזה מייצר ערנות כלפי עצמי — לזכור שזה היה חסר שליטה, ועכשיו כבר לא. ובנאדם כמוני מאוד צריך את הערנות הזאת".
מה עושה אותך מאושר?
"לפעמים אני קשה עם עצמי, וכשאני מניח את זה בצד אני רואה את המשפחה שלי באור אחר, חדש. לדוגמה, בשישי האחרון האחיות שלי פתחו מזרני יוגה בבית ועשו יחד, וזה היה רגע שלו. עזבתי את הביקורת העצמית, הסתכלתי עליהן וזה עשה לי טוב. אלה רגעים נדירים להשגה כמשפחה".
מה הכי חסר לך בחיים?
"כסף".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
טדי נגוסה
גיל:
31
מקום מגורים:
לוד
מצב משפחתי:
רווק
עיסוקים:
ראפר ומוזיקאי. הוציא ארבעה אלבומים ("ט.ד.י", "נגוס", "נקודה", "זה בדם שלי", ומתוכו דואט הנושא עם יסמין מועלם). משתתף בסדרת הדוקו "זהב שחור: סיפורו של ההיפ הופ הישראלי" בכאן 11
"שקט. העובדה שאני יכול לנסוע נסיעות של שעה־שעתיים ובאמת להיות רק עם עצמי ועם הדרך".
מי האמנים שהשפיעו עליך?
"ראפרים אתיופים: קפה שחור חזק, ADC. כל סצנת הראפ הישראלית — פלוטניק, טונה, פלד. ראפרים אמריקאים כמו קנדריק לאמאר, טופאק, דרייק וג'יי קול. גדלתי על ערוץ הילדים, אז כל מה שהם הביאו אכלתי: סדרות מצוירות, קומיקס, גיבורי על. כשהייתי קטן אמא שלי קנתה לי DVD של באטמן בסרט מצויר, ועד היום אני מת עליו, זה גיבור־העל שאני הכי אוהב".
אם לא היית ראפר מה היית עושה?
"לעבוד עם כלבים. לאחרונה נכנסתי חזק לסיזר מילאן (המאלף ‘הלוחש לכלבים’) והוא העיף לי את המוח, הוא מסביר דברים הכי בסיסיים שאנחנו מפספסים בתקשורת בין בני אדם".
