הבלוף הגדול של המונדיאל נחשף: מי באמת סופר את הכסף?
מונדיאל הוא אכן חגיגה תרבותית אדירה, אבל בכל הנוגע להבטחות לפיתוח כלכלי של המדינות המארחות, מדובר בשקר מהדהד. אם בטורנירים קודמים מי שספגו את העלויות היו ממשלות מרכזיות ועשירות, הפעם פיפ"א חתמה עם עיריות בארה"ב על חוזים ישירים, שלפיהם הן יממנו אבטחה ולוגיסטיקה בסכום של 150 מיליון דולר, בזמן שהיא תגרוף לכיסה הכנסות של 13 מיליארד דולר, וגם לא תשלם להן מס
רוב משחקי מונדיאל 2026 כבר מאחורינו, חצאי הגמר בפתח והטירוף ברחבי ארצות הברית, קנדה ומקסיקו בשיאו. עכשיו הגיע הזמן לבדוק גם את הקבלות של מה שמסתמן כאירוע הספורט הגדול והיוקרתי בהיסטוריה. מכונת היח"צ של פיפ"א, מגובה בפוליטיקאים מקומיים נלהבים, פיזרה לקראת הטורניר הרים של הבטחות כלכליות גרנדיוזיות. על פי אחד ממחקרי האימפקט הכלכלי שפורסמו ויצרו כותרות ענק, המונדיאל אמור לייצר פעילות כלכלית מפלצתית שתתרום עד 41 מיליארד דולר לתמ"ג של המדינות המארחות, וכל עיר מארחת בארצות הברית אמורה לשלשל לכיסה סכום דמיוני של עד 620 מיליון דולר — בזכות בתי מלון בתפוסה מלאה, מסעדות גדושות וקופות עירייה שעולות על גדותיהן מהכנסות מיסים. אבל נראה שהמציאות המקרו־כלכלית קודרת בהרבה.
פרופ’ מייקל אדוארדס, חוקר בכיר ומומחה לכלכלת ספורט מאוניברסיטת צפון קרוליינה, פרסם בימים האחרונים מחקר, שלפיו המונדיאל הוא אולי חגיגה תרבותית אדירה, אבל כתוכנית לפיתוח כלכלי אזורי הוא כישלון מהדהד: כל הסיכונים והעלויות מגולגלים למשלם המיסים המקומי, והרווחים העצומים נשאבים החוצה. אדוארדס מצביע על כשל מובנה בדו"חות האימפקט הכלכלי, שנוטים לייצר מספרים מנופחים: הם מציגים את כלל ההוצאות של התיירים, החברות והאוהדים, ומשתמשים במכפילים אגרסיביים כדי לצייר תמונה של שגשוג — ומתעלמים לחלוטין מהעלויות הציבוריות האדירות וממה שהכלכלנים מכנים "עלות חלופית", כלומר הפעילות הכלכלית שהייתה מתרחשת ממילא בערים כמו ניו יורק ולוס אנג'לס, גם בלי מונדיאל.
כדי להבין את גודל האשליה, אדוארדס מציג את מה שניתן לכנות "פרדוקס הסופרבול". בתפיסה הציבורית, אירוע בסדר גודל של מונדיאל אמור לגמד כל אירוע ספורט אחר. אך בפועל, מבחינת הכלכלה העירונית, משחק מונדיאל בשלב הבתים מניב פחות הכנסות נטו מאשר אירוח של סופרבול מקומי. הסיבה לכך היא המבנה הלוגיסטי של האירוע: הסופרבול מרכז שבועיים של טירוף צריכה מוחלט, אירועים עסקיים, מסיבות יוקרה והוצאות עתק בתוך תא שטח אחד. הכסף מרוכז ומושקע בעיר אחת ששותה הכל. המונדיאל, לעומת זאת, מתפרש על פני חודש שלם ברחבי יבשת עצומה (16 ערים בשלוש מדינות), והאוהדים הזרים הופכים בפועל לנוודים. המתמטיקה של שלב הבתים מוכיחה כי התייר הממוצע נוחת בעיר, נשאר בה בקושי 48 שעות כדי לראות את הנבחרת שלו, ומייד ממשיך הלאה בטיסה ליעד הבא. הכסף פשוט לא מספיק לחלחל לעומק הכלכלה המקומית. הוא נשאר על פני השטח, מחליף ידיים במהירות ונעלם לתחנה הבאה.
אך הבעיה החמורה יותר מבחינת בעלי העסקים המקומיים היא "אפקט ההברחה": הפקקים הבלתי נסבלים, העומס בכל מקום, ובעיקר הפקעת המחירים המשתוללת בבתי המלון — גורמים לתיירים המסורתיים ולאנשי העסקים לברוח מהעיר כמו מאש. כנסים עסקיים יוקרתיים מבוטלים, תיירות פנים רגילה נדחית למועד אחר, ואת מקומו של איש העסקים, שמוציא מאות דולרים בערב על מסעדת שף או כנס מקצועי, תופס אוהד כדורגל שקונה נקניקייה, בירה מפלסטיק וצעיף באזור הפאן זון. "התמונות של מלונות בתפוסה מלאה ופסטיבלי אוהדים צבעוניים הן נהדרות לשידורי הטלוויזיה, אך הן רחוקות מלהוכיח שהמונדיאל ייצר צמיחה נטו. הן לא מוכיחות צמיחה, אלא תחלופה".
מודל עסקי חסר רחמים
אז אם העיר המארחת אינה המרוויחה הגדולה, והעסקים הקטנים נשארים מחוץ לחגיגה, מי באמת סופר את הכסף? התשובה לא מפתיע: פיפ"א. תאגיד הכדורגל העולמי השכיל לבנות מודל עסקי כירורגי, כמעט חסר רחמים, ששואב אליו את כל זרמי ההכנסות המשמעותיים והבטוחים ביותר, ומותיר למארחות את פירורי הסיכון. המחזור הפיננסי של פיפ”א בסיכום המחזור הארבע־שנתי הננעל במונדיאל 2026 צפוי לחצות את רף ה־13 מיליארד דולר. הנתח המרכזי מבוסס על שלושת עמודי התווך של הטורניר הנוכחי: 3.9 מיליארד דולר מזכויות שידור גלובליות, 3 מיליארד דולר ממכירת כרטיסים ואירוח פרימיום, 2.8 מיליארד דולר מחסויות תאגידיות בינלאומיות של מותגי־על, 3.7 מיליארד דולר מזכויות רישוי ודיגיטל, מרצ’נדייז וטורנירים מקבילים לאורך שנות המחזור. פיפ"א נהנית למעשה ממונופול מוחלט על ההכנסות הישירות והרווחיות ביותר של האירוע. הערים המארחות והגופים הציבוריים — אלו שמעמידים את התשתיות, מספקים את הרקע, משתקים את שגרת החיים ומנהלים את הלוגיסטיקה — מקבלים אפס אחוז מההכנסות הישירות של מכירת הכרטיסים לימי המשחק.
ארצות הברית לא נדרשה לבנות אצטדיונים מאפס (כפי שהיה למשל בברזיל ב־2014), ועדיין העלות הציבורית של אירוח המונדיאל נותרה עצומה. על פי הערכת המחקר, כל עיר מארחת בארה"ב תוציא 100 עד 200 מיליון דולר מקופת המיסים המקומית שלה, כדי לממן דרישות אבטחה מחמירות, שעות נוספות של כוחות שיטור, ניהול התנועה והתחבורה הציבורית, שירותי חירום רפואיים, תגבור מערכי ניקיון והקמת מתחמי צפייה ציבוריים. כל זאת בשעה שפיפ"א דורשת לעיתים קרובות פטורים מרחיקי לכת ממסים מקומיים עבור הפעילות המסחרית שלה באותן ערים.
1 צפייה בגלריה
אצטדיון לינקולן בפילדלפיה. פיפ"א מיקסמה את מכירות סוויטות הפרימיום, ללא עלויות הקמה ובפטור מלא ממסים מקומיים
(צילום: Brendan Smialowski / AFP)
ההוצאות הללו מייצרות גירעון מהיר, וערים חזקות כלכלית כמו סיאטל והצמד ניו יורק/ ניו ג'רזי נאלצו לאחרונה לצמצם באגרסיביות את ה"פאן-פסטס" — פסטיבלי האוהדים הרשמיים. העיריות עשו את החשבון הפשוט והבינו שהפעלת מתחמי הענק הללו עולה להן מאות אלפי דולרים בכל יום מקופת הציבור, אך הם אינם מייצרים כמעט שום הכנסה ישירה שחוזרת לעירייה; בור ללא תחתית של כספי מיסים שמיועד לבדר תיירים שאת כרטיס המשחק שלהם קנו ישירות מציריך.
מגזרים מעטים אמורים לחגוג את הבום הכלכלי: בתי המלון, חברות התעופה ומפעילי מערכות ההסעות כמו נהגי אובר נהנים מהקפצת התעריפים לשמיים, וגוזרים קופון שמן בתקופת הטורניר. אך העושר הזה אינו מטפטף מטה כפי שמבטיחים הכלכלנים המצדדים בטורניר. במקביל, שאר העסקים בעיר, מקמעונאות מקומית ועד ספקי שירותים רגילים שאינם קשורים ישירות לאירוע תיירותי או למזון מהיר, מציגים אפס צמיחה, ולעיתים קרובות אף סובלים מהאטה של ממש בשל נטישת הלקוחות הקבועים שמעדיפים להתרחק ממרכזי הערים הפקוקים.
הקסם פג לאחר שריקת הסיום
לצד כל אלה, פרופ' אדוארדס אינו מבטל לחלוטין את ערכו העצום של הטורניר. המונדיאל, הוא מסביר, מספק רווח שהכלכלנים מכנים "הכנסה פסיכולוגית". ישנו ערך חברתי אמיתי, גם אם בלתי מדיד בדולרים, בתחושת הגאווה העירונית, באנרגיה החשמלית ששוטפת את הרחובות, ביכולת לראות אצטדיונים מלאים באנשים מעשרות מדינות מתרבויות שונות שחוגגים יחד. בתקופה שבה החברה בארצות הברית ובעולם כולו מפולגת מתמיד מבחינה פוליטית, מקוטבת וחברתית, ההזדמנות למפגשים בין־תרבותיים בלתי אמצעיים וחיוביים מספקת תחושת חיבור נדירה. תושבי הערים המארחות זוכים להיות במרכז העולם לחודש אחד, והחוויה הקהילתית המשותפת והמרגשת עשויה לטעת בהם זיכרונות חיוביים ותחושת שייכות לשנים רבות קדימה.
אך האם גאווה קהילתית, מרגשת ככל שתהיה, היא צידוק מספק להוצאה ישירה של מאות מיליוני דולרים מכספי המיסים המקומיים? על פי אדוארדס, התשובה שלילית. השמחה והאחדות שנוצרות במהלך הטורניר נוטות להתפוגג באותה מהירות שבה האוהדים עוזבים לשדה התעופה לאחר שריקת הסיום.
בשורה התחתונה, אם ראשי ערים ופוליטיקאים מנסים לשווק את המונדיאל כהשקעה כלכלית מניבה, כהזדמנות לעסקים קטנים או כאסטרטגיה מבריקה לפיתוח עירוני, הם פשוט מתעלמים מהמספרים. משלם המיסים הוא שלוקח על עצמו את כל הסיכון הפיננסי, בזמן שפיפ"א לוקחת, עד הסנט האחרון, את כל הקופה.
