סגור
חיפוש

חינוך לניצחון בגילאים צעירים זו לא מילה גסה

ממקרים קיצוניים של מאמנים שגוערים בילדים קטנים רק כדי לנצח, אנחנו עדים למגמה שמדגישה את חשיבות הדרך על חשבון התוצאות בגילאים צעירים. מצד שני, הספורט בכל גיל ובכל מסגרת הוא במהותו תחרותי, והתעלמות מהשאיפה לניצחון אינה טבעית או אותנטית

המיקוד בניצחון בגילאים צעירים על חשבון התהליך מושך הרבה עניין וביקורת. מרבית העוסקים באימון יודעים להגיד שמיקוד בניצחון בגילאים צעירים עלול לבוא על חשבון התפתחות אישית, והמפסיד הגדול מכך הוא הספורטאי הצעיר. דוגמה לכך היא הצבה של ילד כישרוני שצמח לגובה מוקדם מחבריו מתחת לסל כדי לנצח בקט-סל על חשבון ההתפתחות העתידית שלו כגארד מבטיח. דוגמה נפוצה אחרת היא השיתוף המופרז בחריגי גיל כדי לנצח, על חשבון זמן התנסות לכישרונות הצעירים שעוד לא פרצו. זה עדיין רווח במועדונים אבל כבר פחות מקובל שמאמן בקבוצות של ילדים צעירים יצעק ויוריד ילדים לספסל אחרי טעויות בגלל "שחיבלו לו" בהשגת הניצחון הנכסף. ועדיין, בקבוצות רבות מקדמים מאמני ילדים רק על סמך הניצחון של קבוצתם, ותחלופה גבוהה של מאמנים לא מאפשרת לייצר תהליך ארוך טווח של פיתוח שחקן.


מצד שני, האם חינוך לתחרות ולניצחון זה דבר פסול? כאשר מדובר בחוג לילדים קטנים שמשחקים להנאתם זה ברור שצריך לשתף את כולם והמטרה המרכזית היא שהם פשוט ייהנו, אבל האם צריך לדחוק הצידה את הרצון לנצח? האם לא טבעי לשמוח יותר לאחר ניצחון? ומה לגבי ילדים ובני נוער צעירים שנמצאים במסגרות תחרותיות - האם זה לא נכון לחנך לווינריות כבר מגיל צעיר?
2 צפייה בגלריה
פנאי ילדים משחקים כדורסל
פנאי ילדים משחקים כדורסל
ילדים משחקים כדורסל
(צילום: שאטרסטוק)
הנחת העבודה היא שתחרות, ניצחון או הפסד הם רכיבים בסיסיים בהגדרה של הספורט, ולכן התעלמות מהפסד והדגשת ההנאה בלבד בגילאים צעירים הופכת את ההתנהלות לפחות טבעית ואותנטית. אם הילד הפסיד, גם במשחק בשכונה או בחוג, זה טבעי שיהיה מדוכדך, ואף מעיד על אכפתיות ושאפתנות. קל וחומר כאשר מדובר במסגרת תחרותית בה מוטיב חינוכי מרכזי כבר בגילאים צעירים צריך להיות השאיפה לניצחון (במסגרת הכללים והאתיקה כמובן).
מתי זה מתבלבל לנו? כאשר השאיפה לניצחון ככלי חינוכי הופכת למטרה ש"עובדים בשבילה" ומקריבים עבורה את הפיתוח האישי של הספורטאי הצעיר כפי שהודגם בתחילת הכתבה. מאמן ושחקנים צריכים לשאוף לנצח בכל גיל והדחקת היצר הזה אינה טבעי. במלים פשוטות, כן לתת זמן במה לכישרונות צעירים ולא לשעבד ילד מוכשר שהקדים לצמוח מתחת לסל, ובאותה נשימה לצפות מהם לנצח, החל ממאבק על הכדור ועד לניצחון במשחק עצמו. בואו נפרד מהחשיבה הדיכוטומית של "או דרך או תוצאה" לגישה שעובדת עם יצר התחרות אבל לא עובדת בשבילו.
יתרה מכך, נשאלת השאלה מהי ההגדרה לניצחון והאם היא באה לידי ביטוי רק בתוצאה הסופית או גם ביעדים שהשחקן עובד עליהם במהלך השבוע ונדרש להשיג במהלך המשחק - לזכות מחדש בכדור לאחר איבוד שלו, להרים הגבהות מדויקות לרחבה, לזרוק יותר זריקות לסל, להציל נקודות משחק, וכיוב'. לכן החינוך לניצחון צריך להיות גם ברמת היעדים הביצועים וגם בניצחון בתחרות.
בהקשר זה יש לעתים בלבול בהגדרה בין "לוזריות" לבין "ווינריות" – ספורטאי שיגער בחבריו לקבוצה על טעויות כי הוא "לא מוכן לקבל הפסד", או שיאשים את עצמו ללא הרף לאחר הפסד הוא לא "ווינר" שמונע מתוך הישג. דוגמה נוספת היתה בסוף משחק גמר הגביע כאשר עומרי אלטמן התראיין על ההתנהגות של המאמן שלו ואמר: "ניר זה ווינר, קשה לו לקבל הפסדים".
זאת הטעות, אם קלינגר היה מתנהל כמו "ווינר", ההתנהגות שלו היתה אחרת לגמרי – להצליח לשים את התסכול בצד (התסכול אדיר, זה לא פשוט) ולנסות למקד את השחקנים בהפיכת התוצאה בדקות המועטות שנשארו. זה "ווינר" אמיתי שמצליח לגייס את המשאבים הנפשיים כדי לנצח, גם אם לא תמיד זה בסופו של דבר מוביל לתוצאה הרצויה. "ווינר" אמיתי יתרגם את הקושי בהפסד לטובת בחינה עצמית, דרבון פנימי והשקעת מאמץ נוסף שיובילו אותו בהמשך להישגים. ניצחון או הפסד במשחק הם הזדמנות חינוכית לעבוד על הדרך בה מקבלים את ההפסד או את הניצחון. דרך זו שמובילה לשיפור בביצועים היא שתגדיר מי המנצח ומי המפסיד האמיתיים.
2 צפייה בגלריה
מוסף שבועי 30.5.19 ילדים משחקים ב כלוב כדורגל ב לונדון
מוסף שבועי 30.5.19 ילדים משחקים ב כלוב כדורגל ב לונדון
ילדים משחקים כדורגל בלונדון
(צילום: Adam Davy)
דגש על טקטיקה או על פיתוח יכולות אישיות?
גם בנושא זה נראה שיש חשיבה שיפוטית ודיכוטומית. הבנו כבר שדגש יתר על טקטיקה בגילאים צעירים לטובת הניצחון עלול לבוא על חשבון הפיתוח האישי. ההיסטוריה של ענפי הכדור הישראליים רוויה בדוגמאות של הצלחות בגילאים צעירים בגלל דגש מופרז על הטקטיקה על חשבון פיתוח האינדיבידואל, שמובילים לכישלונות בבוגרים. הרי מה זה יעזור אם הקבוצה בגילאים צעירים תעשה בונקר כדי לחלץ ניצחון אם השחקנים לא התפתחו? כתוצאה מכך מקובל כיום לשים דגש על פיתוח היכולות האישיות של השחקן בגילאים צעירים ולחכות עם יתר הדברים. אך גם חשיבה זו של "או פיתוח אישי, או פיתוח קבוצתי" בעייתית, הרי חלק מהפיתוח האישי של שחקן בענף קבוצתי צריך לכלול את היכולת הצוותיות שלו או את ההבנה הטקטית שלו שתסייע לו כאשר יגיע לבוגרים. פיתוח הבנה טקטית או פיתוח יכולות צוותיות הוא אמצעי חשוב כחלק מהפיתוח האישי של השחקן, ולכן יש לשים על כך דגש כבר בגילאים צעירים. בין זה לבין עבודה מופרזת באימונים על טקטיקה על חשבון פיתוח יכולות אישיות כדי לנצח בגילאים צעירים המרחק רב. גם כאן מצופה מהמאמן שיידע למצוא את האיזון המתאים ולא לחשוב במונחים של "זה או זה".
אפשר להקביל את הספורט הישראלי לתהליך התבגרות אישית; באיזשהו שלב בחיים בתהליך בגרות תקין מבינים שהעולם הוא לא רק שחור ולבן ויש גם הרבה צבעים באמצע. היכולת להתמודד עם הנחיות לכאורה סותרות מצריכה ממנהלים (וגם ממאמנים) אופן חשיבה של "גם-וגם" והם צריכים לחיות ולהכיל את המתח בין הניגודים לעומת השטחה שלהם (Leung et al., 2018). על כן מצופה מהמאמנים להכיל את הניגודיות לכאורה בין דרך לעומת תוצאה, בין פיתוח אישי לעומת פיתוח קבוצתי. במובן הזה, היכולת של המאמן הישראלי להתפתח דומה לצורך שלנו לצאת מהחשיבה הישראלית של "סקנדל או פסטיבל", "אתה איתי או נגדי" ועוד דרכי חשיבה של "שחור-לבן" שעלולים לתקוע אותנו במקום.