טרמפשת
כן, הוא עומד בראש המעצמה החזקה בעולם. הוא נבחר בשנית לנשיאות, בפער אדיר. אין סביבו מישהו שמאיים עליו. מדינות במזרח התיכון תלויות במוצא פיו. ובכל זאת, איך לנסח בלי לפגוע יותר מדי, יש לנו עסק עם טַמְבָּל (באנגלית יש מילה טיפה יותר מדויקת).
פנים רבות לנשיא האמריקני, הפכפכות היא מסימני ההיכר שלו. אבל בין אם הוא מנסה להשכין שלום ולזכות בנובל, מגרש באכזריות פליטים, מורה על חנינה לפולשי הקפיטול או מעלה ומוריד מכסים - בדבר אחד אפשר להיות בטוח: את כל אלה לעולם יעשה בעזרת אוצר מילים של תלמיד כיתה ד' ועם תפיסת מציאות מורכבת של בוגר קייטנה. ההיסטוריה עוד תשפוט את הצלחתו, אבל בעניין אחד אין צורך להמתין. המפעל האפקטיבי ביותר של דונלד טראמפ, שכבר מניב תוצאות, הוא ההטפשה של העולם. הדִּיבּוּל של הפלנטה.
כאשר נשיא ארצות הברית הגדולה מסכם פעם אחר פעם סיטואציות גיאופוליטיות מורכבות כ־Very Bad ולחלופין Tremendous; כשטיעון השכנוע העמוק ביותר שלו הוא "תאמינו לי"; כשהוא מעלה תמונה של עצמו בלבוש אפיפיור; כשהוא מתעקש שמהגרים אוכלים כלבים וחתולים; מאשים את זלנסקי בפתיחת המלחמה; מבטיח ריביירה בעזה; מודה ש"איש לא האמין שמערכת הבריאות זה כל כך מסובך"; אומר לעיתונאי אוסטרלי "המנהיגים שלך באים לפגוש אותי בשבוע הבא, אתה פוגע באוסטרליה"; מתעקש שמתנהל רצח־עם של לבנים בדרום אפריקה; ויוצא מפגישה עם ג'יהדיסט בוגר אל־קאעידה שהפך לנשיא סוריה ומכנה אותו "גבר צעיר ואטרקטיבי" - בכל פעם שהדברים האלה נפלטים מפיו, על בסיס יומי כמעט, אתה מצטמרר. עד שאתה כבר לא. זה השלב הגרוע באמת, כשאתה מבין שהטפשת חלחלה, ושהרדידות המחרידה הזו היא הנהר הכי עמוק שהעולם יטבול בו בשנים הקרובות.
הביטוי "Foot in mouth" מתאר סיטואציה שבה אדם אומר דברים חסרי רגישות ומביכים, משום שמה שעבר בראשו נפלט מפיו ללא שהות, עיבוד או סינון. טראמפ הולך עם הרגל בפה לכל מקום, וכמעט בכל פוסט ברשת החברתית שלו (ב־2015 גם זכה ב־Foot in Mouth Award). מעולם לא החזיק במשרה כה בכירה נרקיסיסט שמדבר על דברים ברומו של עולם בשפת רחוב בסיסית כל כך. ולא משום שהוא מבקש להנהיר אותם לקהל, אלא משום שהוא עצמו אינו יורד לעומקם. מעולם לא היה שליט עולמי שיורה כל מה שעובר לו בראש ללא כל סינון, כמו ילד בטנטרום או קשיש בדעיכה קוגניטיבית.
וכשהמנהיג החשוב ביותר אינו מתעניין בפרטים, חסר את ההבנה הבסיסית בנושאים שהוא מתיימר לטפל בהם, אינו שולט בשפה שדרושה כדי לדייק ניואנסים, ולמרות הכל מחזיק מעמד - זה מחלחל. פוליטיקאים, מנרנדרה מודי עד ישראל כץ, מבינים שאין טעם בטיעונים מורכבים. הם מסגלים הנמקה פשטנית וחנופה לבוחריהם, ומאמצים שפה של כוח והטרלה כלפי יריביהם. בעקבותיהם גם האזרחים מוותרים על מורכבות, העמקה, עיבוד וחשיבה ארוכת טווח. תפיסת המציאות הופכת דלה, צבועה רק שחור ולבן. והאמת, זה ממכר. בעולם שיש בו רק
Good ,Bad ו־Belive me, כולנו גאונים שיכולים להנהיג מדינות מכל חשבון של רשת חברתית. It's great, לא?
