"במקום לתבוע, בעלי האג"ח צריכים לתת לעסק להתאושש"
לאחר שהצליחו להרים את חברת התקשורת לידקום מהחורבות, מספרים כונס הנכסים עופר שפירא והמנכ"ל עופר אחירז על הטעויות של בעלי האג"ח ועל תהליכי המכירה של החברה: "כבר לא מדובר במכירת חיסול"
בשנת 2009 כרעה לידקום, העוסקת בניהול ובהקמה של תשתיות תקשורת סלולרית ברחבי העולם, ובעיקר באפריקה, תחת נטל החובות. החברה לא הצליחה לגבות כספים באפריקה, ואחרי מאמצים רבים להסדר חוב, שנוהלו עם הבנקים לאומי, דיסקונט, הפועלים והבינלאומי, שלהם היתה החברה חייבת כ־38 מיליון דולר ועם מחזיקי האג"ח, להם היתה חייבת כ־28 מיליון דולר, הרימה החברה ידיים ונכנסה להליך של כינוס נכסים.
שיטת הגבייה המפוקפקת של החברה אפשרה לה לגבות כספים רק כשלקוחות אישרו שהפרויקט בוצע כהלכה, אלא שבעקבות המשבר הכלכלי העולמי, הלקוחות עיכבו את האישור במטרה לשמור את הכסף קרוב לחזה, וכך נוצרה הבעיה של לידקום. על כונס הנכסים שמונה לחברה, עו"ד עופר שפירא, הוטלה מלאכה לא קלה - להשיג את החובות שהחברה התקשתה לגבות באפריקה, משימה שלפחות בשוק ההון היו סקפטיים לגבי סיכויי ההצלחה שלה.
עופר אחירז מנכ"ל לידקום (מימין) ועופר שפירא כונס הנכסים של לידקום צילום: אוראל כהן עופר אחירז, שהיה מנהל הפעילות באירופה, המזרח התיכון ואפריקה של החברה עד 2007, קיבל משימה לא פחות קשה, כאשר בינואר 2010 הוא מונה למנכ"ל החברה במטרה להקים מחדש את החברה מהחורבות. "הדבר הראשון שעשינו", אומר אחירז, "היה למפות את הגזרות שיהוו את מנועי הצמיחה של החברה ולהבין מה מפריע לחברה לעבוד. הבנו שהישועה תבוא מאפריקה ודרום אמריקה, ולכן בודדנו את שתי הגזרות האלה, ויצאנו מפעילות בפרויקט בנפאל וגם מאיטליה. בשלב השני התאמנו את הארגון לגודל הפעילות. כשגיבשנו את התוכנית ב־2010 ראינו תוכנית עבודה של כ־55 מיליון דולר, וזה היה תהליך כואב שעברנו מהר. היינו צריכים להתאים את הפרופיל האנושי ואת כמות האנשים הדרושה". התהליך אכן היה כואב, לפחות עבור עובדי החברה: לעומת כ־700 עובדים שמעסיקה היום החברה, היא העסיקה 1,800 עובדים לפני המשבר. "הדבר המרכזי שלא עבד היה שלא היה קשר בין הראש לגוף באופן ציורי, ואנחנו חידשנו את הקשר הזה", מוסיף אחירז.
"חוב של עשרות מיליונים"
לידקום הוקמה ב־1982 על ידי האחים משה ואלי שושן והאחים גדי ודב סלוק, בעלי השליטה בקבוצת אלגדקום. ב־2005 הונפקה החברה בלונדון וגייסה 18 מיליון דולר לפי שווי של 60 מיליון דולר. החברה עסקה בעיקר בתכנון, הקמה ותחזוקה של רשתות תקשורת, ולאחר ההנפקה צמחה במהירות והכנסותיה עלו מ־108 מיליון דולר ב־2006 ל־202 מיליון דולר ב־2007 ו־253 מיליון דולר ב־2008. אלא שהצמיחה המהירה, שמונפה באמצעות אג"ח שהונפקו ללא ביטחונות והלוואות הבנקים, כאמור, היתה בעוכריה, כאשר החלה לפעול בעשרות מדינות אבל לא גיבתה את ההתרחבות המואצת בתשתית ניהולית מתאימה ולא היתה מסוגלת להתמודד עם היקף הפעילות, דבר שגרם לה לברוח במהירות מאותן מדינות.
"עדיין שואלים אותי לגבי היקף החובות כלפי לידקום בחו"ל", אומר שפירא, שלפני שמונה לכונס הרשמי של לידקום ייצג את הבנקים במו"מ מול החברה, "לידקום הפיצה בזמנו מידע על כך שיש חובות רבים כלפיה, בהיקף של עשרות מיליוני דולרים, כאשר הקונוטציה היתה שרק צריך להזרים את החובות האלה לישראל והכל יהיה בסדר, אבל חלק מהחובות האלה היו למעשה הון חוזר כאשר גם לחברה היו חובות לספקים. כיום, אנחנו לא משתמשים בשום אשראי בנקאי, אנחנו נמצאים עם קופת מזומנים יפה שנמצאת בחברה".
אתה רואה סיכוי שהחברה תחזיר כסף למחזיקי האג"ח, ולא רק לבנקים?
"אנחנו עדיין לא יודעים איך הסיפור ייגמר. בעבר היה נראה שאין אפילו סיכוי קלוש שבעלי האג"ח (ביניהם כלל ומנורה מבטחים - נ"צ) יקבלו משהו וכיום זה תלוי בתהליך המכירה. בדיעבד, הלחץ של מחזיקי האג"ח לא היה בכיוון הנכון ולא בעוצמה הנכונה. לא היתה התמודדות נכונה עם העובדות והמציאות. היתה איזו קונספציה שיש אפשרות לנהל תביעות כנגד החברה והקונספציה הזו לא הצליחה. הרבה פעמים יש התלהמות, אבל עדיף להשקיע מאמץ בלתת לעסק להתאושש מאשר לטעון שהם יגישו תביעות כשבסופו של דבר כמו שאנחנו רואים לא הגישו תביעות.
"מחזיקי האג"ח יכולים להתאים את צורת הטיפול שלהם לעניין עצמו. בנסיבות של לידקום, הואיל והייתי מעורב באופן אישי במו"מ אני יודע מה החברה אמרה, מה אנחנו דרשנו בתור בנקים, ומה דרשו מחזיקי האג"ח. הדיון לא היה ענייני. לא היה דיון על תוכנית עסקית ועל מאיפה יגיע הכסף. מדובר בחברה שלא היה בה בעל שליטה ולא היה אפילו על מי לאיים. בארה"ב המודל שבו יש מחזיקי מניות של כמעט 100% מהציבור עובד, בישראל הוא לא. הנה חברה שבנסיבות אחרות מישהו היה יכול לנהל בצורה טובה ולא להגיע למצב הנוכחי, וזה לא הלך".
אחד מהדברים החשובים שעשתה החברה, לדברי שפירא, היה לדאוג שהחברות־הבנות לא ייכנסו להליך משפטי אלא רק החברה־האם. אחירז מוסיף כי "למעשה, הלקוחות שלנו שמעו על מה שקרה לחברה רק מהמתחרים הישראליים שלנו. הם גם ניסו לפתות עובדים לעבור אליהם והיה יכול להיווצר מצב שבו נהיה חברה עם פעילות טובה אבל ללא עובדים. זה לא קרה".
שפירא מדבר גם על הליך הפירוק, שלרוב הגופים המוסדיים נמנעים ממנו: "הרבה פעמים יש רתיעה של גופים מוסדיים לקחת את המושכות ולנהל את העסק, אבל האקסיומה היא שזה בלתי אפשרי או שחברה בפירוק שווה פחות כסף היא לא תמיד נכונה. הרתיעה הזו נשענת על הסתכלות לא נכונה של הגופים המלווים על המציאות".
"ההחזר תלוי במכירה"
כיום עומדת החברה בתהליך מכירה שמנוהל על ידי פועלים שוקי הון. "אני חושב שההישג הגדול זה העובדה שהחברה עובדת ועובדת בהצלחה רבה", אומר שפירא, "היום היא גורם מאוד משמעותי בשוק שהיא נמצאת בו. ב־2011 החברה רשמה הכנסות של 96 מיליון דולר והרווח הנקי לפני מס עמד על כ־16 מיליון דולר. הבנקים כבר קיבלו מהחברה השנה כ־9 מיליון דולר, כך שהיקף החובות אליהם ירד. אם החברה תימכר במחיר טוב, זה יחזיר את החוב לבנקים, כאשר השאלה אם מחזיקי האג"ח יקבלו או לא יקבלו חלק מהכסף עדיין פתוחה. יש לנו שאיפה לקבל את הערך הכי טוב שאפשר לקבל".
עם רמת הכנסות ורווחיות כזו, למה למכור את החברה ולא להנפיק אותה מחדש?
"ההליך המוכר במצב של כינוס נכסים הוא שמעמידים את הנכס למכירה, מקבלים את הכסף ומחלקים אותו. בלי הרפתקאות. הנפקה חדשה היא סיפור מורכב ויקר, וחברה בפירוק וכינוס, למיטב ידיעתי, לא יכולה לעשות את זה. עם זאת, אנחנו משתדלים לשקול ולבדוק כל אפשרות שקיימת גם אם היא לא אפשרות רגילה".
יכול להיות שמישהו יקנה את החברה וינפיק אותה ויגרוף רווח גדול?
אחירז: "יש למשל שתי חברות־בנות שמכרנו, בישראל ובאיטליה, זו שבאיטליה תוך זמן קצר הכפילה את מחזור המכירות. הסיבה היא שבעל בית פרטי יכול לקחת סיכונים שחברה בכינוס לא יכולה. בנוסף, היה צורך להזרים הון, ואנחנו כחברה בכינוס לא יכולים לעשות את זה, זה ממחיש את הפוטנציאל. הפעילות העיקרית של החברה היא הפלטפורמה לפעילות באפריקה ובאמריקה הלטינית.
האמונה שלנו היא שמי שיקנה את העסק הוא גורם עם פעילות בינלאומית שרוצה דריסת רגל באזורים אלה".
שפירא: "יכול להיות מצב שמישהו יקנה עסק שיהיה יותר גדול והוא ירוויח מזה, אם זו לא היתה חברה בכינוס ההליך הנכון היה לקנות חברה אחרת או להירכש. הואיל והחברה בכינוס, האופציה היחידה היא למכור. הפעילות בשוק הסלולר עצבנית. המחירים יורדים והלחצים מאוד כבדים, וזה גורם באופן מכוון להוריד את המחיר כמה שאפשר ברכישת שירותים מספקים, גם אם זה לרדת באיכות. היום המתחרים שלנו הם קבלנים קטנים שיכולים להרשות לעצמם תמחור נמוך, ואז או שאתה נכנס להיקף עסקים מאוד גדול או שאתה מעביר אותה למקום אחר".
יותר קל לעבוד תחת כינוס, כשאין דירקטוריון שעובד מעל הראש?
שפירא: "אל תבין שאנחנו חושבים שהדירקטוריון עבד קודם, אנחנו לא יודעים מה הוא עשה. יש תהליכים יותר קשים תחת כינוס כי כל דבר דורש אישור בית משפט, שאמנם עובד ביעילות, אבל יש הליך שהוא מחויב לו, והוא צריך לקבל תגובה של מפרק ושל כונס הנכסים הרשמי, וזה לוקח זמן. בדירקטוריון אפשר לעשות ישיבה לילית ולקבל מיד אישור".
לפי איזה שווי תמכרו?
שפירא: "אני לא יכול לדבר על שווי, אבל אוספי הגופות כבר לא בתמונה. מי שיוכל להעריך את השווי נכון אלה גורמים בינלאומיים, זו לא מכירת חיסול. האג'נדה בתיק פירוק או כינוס היא החזר חובות ואם החברה הזו יודעת לייצר כמה מיליוני דולרים בשנה אז אתה משתמש בכסף לכיסוי החובות, ואתה לא מוכר בכל מחיר. בערכים שהחברה הזאת יודעת לייצר - המכירה לא תהיה בכל מחיר".
