$
בורסת ת"א

פרוייקט "כלכליסט" - כשר, אבל מסריח: 10 עסקאות בעלי העניין המפוקפקות בעשור האחרון

כשמולם ניצבים מנהלי השקעות טירונים מצליחים בעלי ההון לרקוח עסקאות הפוגעות במשקיעים הקטנים. ממשפחת עופר ונוחי דנקנר עד לארקדי גאידמק ועמית ברגר - "כלכליסט" נזכר ב-10 עסקאות שריחן עולה למרחקים

"מי שעושה עסקת בעלי עניין שדופקת את הציבור, צריך להיות גם חזיר וגם טיפש", כך אמר פעם מנכ"ל של חברה ציבורית. אין ספק, מדובר במילים כדורבנות. אלא שהתובנה הזו לא הגיעה למחוזותיהם של בעלי השליטה בחברות הציבוריות בישראל.

 

על היצר החזירי כנראה שהם פשוט אינם יכולים להתגבר; ולגבי הטיפשות - על כך אפשר להתווכח. מבחינתם האישית של בעלי העניין, מדובר כמובן במהלך חכם. מי שטיפש הוא הציבור שמסכים לאשר את אותן עסקאות פוגעניות, בעיקר משום שהוא אינו מבין אותן, או משום שהוא אינו טורח להגיע לאסיפות ולהרים את ידו.

 

מי שדווקא כן נמצא באסיפות הם המשקיעים המוסדיים. בשנים האחרונות הוסרו המשקולות שעל ידי הגופים המוסדיים, והם החלו להניף אצבעות ולהתנגד לעסקאות בעלי עניין מבזות. הבעיה היא שתמיד יימצאו כמה מוסדיים שאפשר לקנות אותם בנזיד עדשים.

 

חוק החברות מאפשר כיום להעביר עסקת בעלי עניין, מבזה ככל שתהיה, ברוב של שליש מבעלי המניות שאין להם עניין אישי. במקרים - וישנם לא מעטים כאלה - שבהם בעל השליטה מחזיק ב־70%–80% מהמניות, נותרות מעט מאוד ידיים שיעצרו עסקה מסוג שכזה. אם לוקחים בחשבון שמתוך ה־20%–30% שיכולים להצביע נוכחים בהצבעה רק חצי, הרי שהמשחק נהפך למכור לגמרי.

 

לכן מנסה זוהר גושן, יו"ר רשות ניירות ערך, להוביל מהלך שתכליתו הגדלת הרוב הדרוש מקרב בעלי המניות שאין להם עניין אישי בהצבעה. אם מהלך שכזה יצלח, ייתכן שבעלי השליטה יחשבו פעמיים לפני שהם מביאים לאישור הציבור עסקה נוספת שמיטיבה קודם כל עם כיסם הפרטי.

 

זיכרון קצר של מנהלי השקעות צעירים

 

מבט היסטורי מגלה שעסקאות בעלי העניין הבוטות ביותר נעשו לרוב בתקופות של גאות בשווקים. למה? כי אז כולם אופטימיים. אף אחד לא שואל שאלות קשות מדי - הרי הכסף ממילא מתגלגל ברחובות.

 

מול הטייקונים הממולחים עומדים פעמים רבות מנהלי השקעות טירונים, בעלי זיכרון קצר שלא מזמן גויסו לשירותם של בתי ההשקעות. המנהלים הצעירים טרודים בעיקר בג'וב הבא שיציע להם הטייקון. כן, זהו אותו טייקון שעומד מולם, ושמנסה להעביר עסקת בעלי עניין שאתה הם נאלצים להתמודד.

 

באווירה שכזו נוח מאוד להעביר עסקת בעלי עניין, ולמכור לחברה נכס אישי במחיר מופקע (אבל עם הערכת שווי שמתאימה תמיד לצד שמזמין אותה); לחלוב אותה בדמי ניהול שערורייתיים (ואם אפשר אז ערב הנפקה ציבורית, כי מי בכלל קורא את התשקיף); או סתם להעביר לחברה הציבורית חובות פרטיים שנולדו מניהול כושל בענף בעייתי לאורך השנים (ובדרך להסביר שמדובר בכלל בסינרגיה מועילה).

 

אמנם התקשורת הכלכלית כבר מזמן אינה נותנת לעסקאות פוגעניות שכאלו לעבור בשקט, אך כוחה מוגבל. בסופו של דבר מי שיכול לעצור עסקאות בעלי עניין הם המשקיעים המוסדיים. כשגל הסדרי החוב יחלוף, ישובו בעלי השליטה בבורסה לסורם. ובעשור הבא, אל תדאגו, הם ימשיכו לעשות כאן עסקאות שיסדרו לעצמם את העתיד.

 

 

2000 - ר.ה. טכנולוגיות - חגיגת שכר ערב ההנפקה

 

עסקאות בעלי עניין הנעשות ערב פרסום התשקיף הן בדרך כלל לטובת בעלי העניין ולרעת השותפים החדשים

בחברה - הציבור. בתחילת ספטמבר 2000 גייסה חברת ר.ה טכנולוגיותמיליוני שקלים בהנפקת מניות בבורסה.

 

חודש לפני כן החליטו בחברה להעלות את שכרם של בעלי השליטה. אם בעלי השליטה היו מחכים עוד כמה ימים, הם היו נדרשים לבצע את העסקאות בשקיפות מלאה ובאישורם של המשקיעים. בר.ה טכנולוגיות החליטו כמובן להקדים.

 

מי נהנה מהעסקה

 

שני בעלי השליטה בר.ה טכנולוגיות, יעקב רוזנברג וגדליה המרמן, זכו לפי הסכמי השכר החדשים לשכר חודשי של 30 אלף דולר, כל אחד - לא כולל בונוסים, רכב, טלפון סלולרי ושאר ירקות.

 

עם כל ההוצאות הנלוות מדובר בעלות שכר שנתית של 5.1 מיליון שקל לכל בעל שליטה, לא כולל עדכונים ובונוסים.

לפני חתימת ההסכם עמדה עלות השכר של כל בעל שליטה על 1.2 מיליון שקל. גם השכר של נשותיהם זכה באותו מועד לתוספת משמעותית. אם כבר, אז שכל המשפחה תיהנה.

 

מה אמרו המוסדיים

 

הימים העליזים ששררו בבורסה באותן שנים סייעו לחברה לגייס 38 מיליון שקל בהנפקת 16% ממניות החברה.

 

איך זה נגמר

 

שנתיים לאחר הנפקת החברה, וכשהתוצאות של ר.ה טכנולוגיות כבר נראו פחות ורודות, בלשון המעטה, הודיעו בעלי השליטה על קיצוץ בשכרם למשך שנתיים - כך שהוא יסתכם ב־20 אלף דולר לחודש כל אחד. ב־2009 הופחת השכר פעם נוספת, לחודשים ספורים בלבד. עד אז הם כמובן נהנו מדמי הניהול השמנים.

 

2001 - מיראז' - האופסייד של זאבי בבית"ר

 

הקשר בין קבוצת הכדורגל הססגונית בית"ר ירושלים לשוק ההון התהדק בשנת 2001. באותה שנה ביקש גד זאבי, אז הבעלים של בית"ר ירושלים, להעביר בדירקטוריון חברת מיראז' אישור רטרואקטיבי לעסקה הזויה שבמסגרתה העבירה החברה־הבת יפנאוטו - שחתמה על הסכם אימוץ של הקבוצה - 8 מיליון שקל לבית"ר.

 

גד זאבי גד זאבי צילום: יובל חן

מאחורי המילים המכובסות של אישור רטרואקטיבי מסתתרת מציאות פשוטה: קודם נעביר את הכסף לטובת בעל העניין, אחר כך נבין איך בדיוק לאשר את זה בדירקטוריון.

 

מי נהנה מהעסקה

 

במקום לשלם מכיסו הפרטי, הצליח גד זאבי להוציא אותו מקופת החברה הציבורית - מכיסם של משקיעים שבית"ר ירושלים מעניינת אותם כשלג דאשתקד. זאבי שילם בגדול על ההרפתקה המיותרת שלו בבית"ר.

 

ב־2002 אמר ל"ידיעות אחרונות" כי "בית"ר היתה השגיאה הכי גדולה שלי בחיים, מבחינת החשיפה. חבל, כי השקעתי הרבה מאוד כסף, ורציתי לעשות את זה שונה מהכדורגל בישראל. בזמן שהיה לי להקדיש לזה, לא הייתי יכול להשתלט על מה שקרה, שלגמרי לא היה קשור לצד המקצועי של הכדורגל, לכן החלטתי להיפטר מהקבוצה".

 

מה אמרו המוסדיים

 

קרנות הנאמנות של איפקס ושל בנק הפועליםהתנגדו. אחד הפעילים בשוק צוטט כמי שאמר שההתנגדות לאישור העסקה היתה מועטה לנוכח הנסיבות.

 

איך זה נגמר

 

בסופו של דבר הצליח זאבי להעביר את העסקה באמצעות תשלום של קצת מפחות מ־3 מיליון שקל לקרנות הנאמנות של איפקס (שרצו להיפטר ממניות מיראז' מזמן). הלקח: בעסקאות בעלי עניין, חשוב לדעת את מי לחלץ.

 

2004 - דור כימיכלים - רע לחברה, מצוין ליו"ר

 

מסתבר שאין גבול לחוצפה: בשנת 2004, כשמצבה של דור כימיקליםהיה בכי רע, החליט היו"ר צבי מור שהדבר לא נוגע לו, וביקש לאשר מחדש את הסכם ההעסקה שלו מהימים הטובים של 2002. מור ביקש לעצמו בונוס בהיקף של 2.5% מהרווח הנקי שיירשם בשנים 2005–2007, בגובה של עד מיליון יורו.

 

משה טרי, "מכולת" משה טרי, "מכולת" צילום: מיכאל קרמר

מלבד זאת, מור ביקש לאשר דחיית החזר של 300 אלף יורו מתוך הלוואה של 600 אלף יורו שקיבל ב־2002 ושאמור היה להחזיר ב־2004. בעלי המניות גם התבקשו לאשר למור השתתפות בתוכנית המנהלים של החברה־הבת דור פילם, שבמסגרתה הוקצו לו 900 כתבי נאמנות בעלות של כ־50 אלף יורו.

 

מי נהנה מהעסקה

 

ב־2002 הצביעו הדו"חות הכספיים של דור על צמיחה בהיקפי הפעילות, והחברה רשמה רווחים יפים. אולם מאז השתנתה התמונה. הערת "עסק חי" צורפה לדו"חות החברה־הבת, קבוצת טריאופן, לאחר שלא עמדה בהתניות הפיננסיות לבנקים.

 

ב־2003 הציגה דור כימיקלים הפסד של 41 מיליון שקל ובמחצית הראשונה של 2004 הפסידה 27 מיליון שקל נוספים. למרות השינוי בתוצאות, תנאי המענק של היו"ר נשארו - למה להחליף הסכם העסקה ישן וטוב?

 

מה אמרו המוסדיים

 

אישרו כמובן את העסקה.

 

איך זה נגמר

 

בראשית 2005 השעה עצמו צבי מור מתפקיד היו"ר עד לקבלת המלצות בודק חיצוני שנשכר בעקבות דרישת רשות ני"ע. ההשעיה נהפכה לקבועה. חודש קודם לכן אולץ מור להחזיר לחברה 527 אלף יורו שקיבל שלא כדין. יו"ר הרשות אז, משה טרי, השווה את הניהול בדור ל"ניהול של חנות מכולת".

 

2004 - צים - מירוץ האוניות נגמר רע

 

לאחר שהחברה לישראלשבשליטת סמי ועידן עופר רכשה את חלקה של המדינה (כ־50%) בצים, רקחו העופרים עסקת בעלי עניין: צים תקנה ותחכור 12 אוניות מידי חברת ספנות פרטית של משפחת עופר בהיקף כספי של כ־850 מיליון דולר. העסקה היתה אמורה להיפרס על פני עשור, ומדובר באוניות שהחברות הפרטיות של משפחת עופר הזמינו ממספנות שונות, ושהיו אמורות לעבור לצים חודשים ספורים אחר כך.

 

עידן עופר, יו"ר החברה לישראל עידן עופר, יו"ר החברה לישראל צילום: גלעד קוולרציק

מי נהנה מהעסקה

 

לכאורה, חברת הספנות הפרטית של עופר הצליחה לגלגל את "האוניות המיותרות שלה" לעבר צים.

 

בדיעבד גילתה בדיקת "כלכליסט" שצים קיבלה את האוניות במחירים טובים לעומת מחירי השוק. מצד שני, אם לא היתה מבצעת את העסקה, אין ספק שצים היתה נמצאת במקום אחר לגמרי.

 

מה אמרו המוסדיים

 

המוסדיים טענו כי משפחת עופר השתמשה בצים כדי לחלץ את חברת הספנות הפרטית של המשפחה מחוזים שכבר אין בהם צורך. העסקה לוותה בביקורת ציבורית נוקבת כלפי משפחת עופר ורשות ניירות ערך.

 

משפחת עופר לא סברה שבנק לאומי הוא בעל עניין אישי באישור העסקה. רשות ניירות ערך דווקא חשבה ההפך, בשל הקשרים הענפים של משפחת עופר עם הבנק. החלטת הרשות הקשתה השגת רוב מיוחד לאישור העסקה.

 

איך זה נגמר

 

למרות הביקורת, העסקה זכתה לרוב המיוחד שהיה דרוש באסיפה לשם אישורה. כיום מתברר שצים לא היתה היחידה שלא קראה נכון את המפה, וכי מירוץ ההצטיידות של המתחרות בענף הספנות היה בין הגורמים הבולטים שהביאו לעודף היצע של קיבולת האוניות בענף, ולמשבר כולל שפגע בכל חברות הספנות שהשתתפו במירוץ החימוש.

 

2004 - אלישרא-כור בעלי המניות מרדו - וניצחו 

 

בעסקת בעלי העניין הבולטת של 2004 כיכבה כורשביקשה למכור את החברה־הבת אלישרא (70%) לחברה־בת אחרת, תדיראן קשר. קודם לכן רכשה כור את תדיראן קשר (32%) מקרנות שמרוק ופימי בתמורה ל־141 מיליון דולר.

כור היתה אמורה להרוויח כ־140 מיליון דולר מהעסקה, בהתבסס על הערכת שווי של 200 מיליון דולר לאלישרא.

 

יונתן קולבר יונתן קולבר צילום: עמית שאבי

עסקת המכירה של אלישרא שימשה תנאי להשלמת עסקת מיזוג שבה רכשה אלביט מערכותאת אחזקותיה של כור בתדיראן קשר בתמורה ל־146 מיליון דולר.

 

מי נהנה מהעסקה

 

העסקה היתה אמורה להחזיר לכור את השקעתה על רכישת השליטה בתדיראן קשר. באותה הזדמנות נפטרה כור מאלישרא, שהציגה תוצאות חלשות. ציבור בעלי המניות שהחזיק בכמעט 70% מתדיראן קשר, אמור היה לזכות בחברה מדשדשת במחיר מופקע.

 

מה אמרו המוסדיים

 

במרץ 2005 שלחו בעלי מניות בתדיראן קשר מכתב למנכ"ל חזי חרמוני ולמנכ"ל כור יונתן קולבר, שבו דרשו לעצור את הערכת השווי לאלישרא.

 

חרמוני יצא לעזרת בעלי המניות מקרב הציבור וטען שגם שווי של 100 מיליון דולר לאלישרא מוגזם. בעלי המניות הפונים, חברת אל אייר ורו"ח עודד נגר, טענו שהעסקה נרקחה על ידי בעלי השליטה בתדיראן קשר, ושמימונה באמצעות קופת המזומנים של תדיראן יעשיר את קופת כור.

 

איך זה נגמר

 

העסקה המקורית לא יצאה אל הפועל ואלביט מערכות רכשה את אלישרא ישירות לפי שווי של 100 מיליון דולר בלבד. הלקח: עסקת בעלי עניין היא לא גזירה משמים. קצת רוח קרב תייצר עסקה טובה יותר לבעלי המניות מקרב הציבור.

 

2007 - טיב טעם - בלון ושמו הערכת שווי

 

לפיננסייר עמית ברגר היתה תוכנית מבריקה: הוא ירכוש את החברה הציבורית וורלד גרופ מידיו של פיננסייר אחר, צביקה בארינבוים, וייצוק לתוכה את הפעילות של חברת טיב טעם.

 

ברגר שכר את משרד גיזה זינגר אבן, וזה קבע בהערכת שווי מפולפלת תג מחיר פנטסטי של 446 מיליון שקל לטיב טעם - בניגוד לאינטרס של בעלי המניות מקרב הציבור ולטובת האינטרס של ברגר.

 

עמית ברגר עמית ברגר צילום: שאול גולן

לפני ביצוע העסקה טען ברגר שהערכת השווי משקפת את שווייה האמיתי של טיב טעם. בדיעבד, המחיר שנקבע היה תלוש מהמציאות, שכן הוא נסמך על רווח תפעולי בשיעור של 5% מההכנסות מ־2011 ואילך. לשם השוואה, בתשעת החודשים הראשונים של 2009 הציגה טיב טעם רווחיות תפעולית בשיעור של 1.1% בלבד.

 

מי נהנה מהעסקה

 

עמית ברגר שהחזיק במניות של החברה הרוכשת ובמניות של החברה הנרכשת (ביחד עם קובי טריביטש, מייסד טיב טעם). שנה לפני כן הוא רכש מטריביטש 50% מטיב טעם לפי שווי של 290 מיליון שקל בלבד.

 

מה אמרו המוסדיים

 

חברת קרנות הנאמנות של מגדל (15%) - בעלת המניות הגדולה בוורלד גרופ שאינה בעלת עניין - התנגדה למחיר המופקע, ולפער בין שווייה של טיב טעם בעת שעמית ברגר רכש אותה לבין השווי בעסקת בעלי העניין.

 

איך זה נגמר

 

טיב טעם הודיעה על חלוקת דיבידנד של 30 מיליון שקל לבעלי המניות - לפני השלמת העסקה. חלוקת הדיבידנד הפחיתה את שווייה האפקטיבי של טיב טעם ל־380 מיליון שקל. גם היום, הערכת השווי נראית מנופחת לעומת שווי השוק של טיב טעם בבורסה, כ־200 מיליון שקל בלבד.

 

2008 - אלבר - הכשרה החזקות ביטוח - אלעזרא מעביר מיד ליד

 

לאלי אלעזרא, בעל השליטה בהכשרה החזקות ביטוח, היתה בעיה: הוא היה צריך לשלם למחזיקי איגרות החוב של החברה 60 מיליון שקל. מה עושים?

 

אלי אלעזרא אלי אלעזרא צילום: אוראל כהן

אלעזרא ביקש מחברי הדירקטוריון לאשר עסקה שבמסגרתה הוא ימכור 38% מחברת הכשרה ביטוח שבשליטתו לחברת הליסינג הפרטית שלו, אלבר, בתמורה ל־39 מיליון שקל. המחיר שיקף להכשרה ביטוח שווי שוק של 102 מיליון שקל, שהיה גבוה ב־33% משווי השוק של החברה באותה עת.

 

מי נהנה מהעסקה

 

בעלי האג"ח של הכשרה החזקות ביטוח. אם העסקה היתה עוברת, הם היו מקבלים את מלוא החוב במועדו.

 

מה אמרו המוסדיים

 

מכיוון שאלבר היא חברה פרטית, לבעלי המניות של הכשרה ביטוח היה כדאי לאשר את העסקה. מי שהצליחו לבסוף לטרפד את העסקה היו בעלי האג"ח של אלבר, בהובלת בית ההשקעות פסגות. אלה טענו כי העסקה צפויה לחבל בסיכויים של אלבר לעמוד בהתחייבויות שלה כלפיהם, וכי מדובר בעסקה שמטרתה לעקוף מגבלות של משיכת דיבידנד מאלבר.

 

איך זה נגמר

 

בעלי האג"ח הוציאו צו מניעה מבית המשפט לביצוע העסקה, אך בסופו של יום אישר שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב יהודה זפט את ביצוע העסקה.

 

בסופו של דבר, לאחר שבעלי האג"ח של אלבר הגישו ערעור לבית המשפט העליון על החלטתו של זפט, החליט אלי אלעזרא לסגת מהעסקה כדי שלא להסתכסך עם שוק ההון. הפתרון נמצא בדמות הסדר לפריסת חוב עם בעלי האג"ח של הכשרה ביטוח.

 

2008 - ביג - התשקיף שלא שיקף

 

בעסקת בעלי העניין בביג התבקשו המשקיעים לאשר את רכישתם של נכסים פרטיים שהחזיקו בעלי השליטה בהודו. תמורת העסקה עמדה על 42 מיליון שקל - סכום שייצג את השקעת הבעלים בנכסים. בעלי השליטה היו האחים רוני ויהודה נפתלי, ועל הנכסים היו אמורים להיבנות מרכזים מסחריים.

 

נקבע כי ביג תממן את העסקה מכספי ההנפקה לציבור שנעשתה קודם לכן. אלא שכוונת הרכישה של הנכסים הפרטיים (ליתר דיוק 32% מהם) לא מצאה את ביטויה בתשקיף ההנפקה. בעלי השליטה לא חשבו שכדאי לשתף את המשקיעים במידע "שולי" כזה.

 

איתן בר זאב, מנכ"ל ביג איתן בר זאב, מנכ"ל ביג

מי נהנה מהעסקה

 

בעלי השליטה בחברה, שעשו אקזיט על גבם של המשקיעים המוסדיים. כך הצליחו האחים נפתלי להקטין את החשיפה שלהם לנכסים בסיכון ערב המשבר הכלכלי הגדול.

 

מה אמרו המוסדיים

 

אישרו בלי למצמץ.

 

איך זה נגמר

 

לאחר אישור העסקה נודע כי קרן הון פרטית של בנק ליהמן ברדרס (שקרס מאז) תרכוש 25% מהנכסים לפי מחיר המשקף שווי של 45 מיליון דולר, יותר מכפול מהמחיר ששילמה ביג לבעלי השליטה.

 

עם זאת, בדו"חות השנתיים של 2008 ציינה ביג כי "בשל ההאטה הכלכלית החריפה המסתמנת בשוקי הנדל"ן בהודו החליטה החברה לבחון מחדש את מחירי הקרקעות ולהתאימם למציאות החדשה".

 

כמובן שבעסקה מול בעלי השליטה שולם מחיר מלא. בדו"חות הרבעון השלישי לשנת 2009 רשמה ביג הפחתה של 1.8 מיליון שקל. הלקח: צריך לדעת מתי למכור נכסים פרטיים לחברה הציבורית.

 

 

2008 - אוסיף - גאידמק מוכר לעצמו ביוקר

 

בימים שבהם השם גאידמק הוצמד למגה עסקאות, שוק ההון התייחס בשוויון נפש לעסקה שעליה דיווחה אוסיף.

לפי אותה עסקה, חברת אוסיף שבשליטת גאידמק היתה אמורה לרכוש קרקע במוסקבה תמורת סכום צנוע של 100 מיליון דולר. תמורת הקרקע נקבעה על סמך הערכת שווי מפולפלת של ארנסט אנד יאנג.

 

ארקדי גאידמק ארקדי גאידמק צילום: ראובן שוורץ

באורח פלא הופיעה עסקה עם תנאים דומים כמה חודשים לאחר מכן, אלא שהפעם נזכר גאידמק שיש לו עניין אישי באישורה. הוא פשוט היה בעל מניות בחברה המוכרת, ורק לא חשב שיש מקום לדווח על כך.

 

בפברואר 2008 אישרו כ־67% מבעלי המניות באוסיף את העסקה: 30 מיליון דולר יופקדו במזומן כפיקדון, והיתרה תועבר לאחר העברת הבעלות על הקרקע.

 

בפועל זה לא קרה. "כלכליסט" חשף כי בהחלטת הדירקטוריון נהפך "הפיקדון" למקדמה, בלי שהתקבלו האישורים להעברת הקרקע על שמה של אוסיף.

 

בהמשך פורסמה עמדת רשות ני"ע שלפיה העברת חלק מהסכום קודם להשלמת העסקה שוללת מגאידמק להחזיק בסכום שהועבר.

 

מי נהנה מהעסקה

 

מי שאמור היה ליהנות מהרכישה הוא גאידמק. בראיון ל"כלכליסט" שנערך במרץ 2008 אמר גאידמק כי "היום ניתן לקבל על הקרקע 300 מיליון דולר". במילים אחרות, גאידמק בכלל עשה טובה לאוסיף.

 

מה אמרו המוסדיים

 

בית ההשקעות פריזמה התנגד לעסקהמאחר שלא הרגיש בנוח עם הערכת השווי.

 

איך זה נגמר

 

בפברואר 2009 חתמה חברת אוסיף על הסכם חדש לרכישת הקרקע תמורת 30 מיליון דולר בלבד במקום 100 מיליון דולר.

 

2009 - גנדן תיירות - אי.די.בי - דנקנר מגלגל כישלון פרטי

 

על אחת מעסקאות בעלי העניין המפוקפקות של 2009 חתום נוחי דנקנר, בעל השליטה באי.די.בי - אשר רכשה את חברת התיירות הכושלת שלו ושל אבי פישר, גנדן תיירות ותעופה, תמורת 1.2 מיליון דולר. להצדקת העסקה גויסה הערכת שווי של רואה החשבון יצחק סווארי, שקבעה שהרכישה תיצור סינרגיות רבות לאי.די.בי.

 

נוחי דנקנר נוחי דנקנר צילום: סיון פרג'

כנראה שאין כמו סינרגיה טובה כדי להצדיק עסקת בעלי עניין גרועה.

 

מי נהנה מהעסקה

 

דנקנר ושותפיו השתחררו מערבויות בהיקף של 45 מיליון דולר וגלגלו חברה עם הפסדים שוטפים של יותר מ־100 מיליון דולר לחברה הציבורית. עם זאת, שיעור אחזקות הציבור באי.די.בי עומד על 10% בלבד.

 

מה אמרו המוסדיים

 

שורה של גופים מוסדיים שהחזיקו במספר מניות זניח (ובהם מגדל, דש והפניקס) התנגדה, אבל הרוב הגדול של המשקיעים, ובהם אקסלנס והלמן־אלדובי, תמך.

 

רק שבעה בעלי מניות - כולל הנציג של פועלים סהר, שייצג מוסדיים רבים - טרחו להגיע לישיבה שבה אושרה העסקה.

 

מנכ"ל קרן ההשתלמות של הסתדרות המורים, פסח לנדסברג, אמר "לכלכליסט" כי "קיבלנו החלטה להצביע נגד וזאת למרות המלצה שקיבלנו מפועלים סהר. הההחלטה שלנו לא נבעה משיקולים של משמעות העסקה, גודלה וחשיבותה, כי אם מתוך דאגה לאינטרסים של העמיתים שלנו".

 

איך זה נגמר

 

נוחי דנקנר העביר את עסקת בעלי העניין באי.די.בי, כאשר 77.6% מסך המצביעים שאינם בעלי עניין אישי בהצבעה הצביעו בעד. מישהו חשב שדנקנר ייצא לקרב בלי רוב מובטח באסיפה?

 

השתתפו בהכנת הידיעה: רחלי בינדמן, הדר רז וסיון איזסקו

בטל שלח
    לכל התגובות
    x