התמודדות עם שער הדולר – עדיפה הסתכלות מפוכחת על הסתכלות מפוקחת
על רקע האצת פיטורים בחברות הייטק, אשר מיוחסת בחלקה להתחזקות השקל אשר מייקרת את עלות העובד הישראלי, מתחדדות מספר שאלות ליבה ובראשן מה תפקיד המדינה/בנק ישראל בהקשר הזה.
הדברים נכתבים כאשר שער הדולר הוא 2.97 אחרי שכבר התכתב לאחרונה עם שער של 2.80 .
מכיוון שאחת הסיבות להיחלשות הדולר היא מדיניות מכוונת של הממשל בארה"ב, נכון להסתכל על התנהגות הדולר גם מול מטבעות אחרים.
ניתן לחלק את התנהגות הדולר בשנתיים וחצי האחרונות ל-3 תקופות:
- ב-2024, על רקע גירעונות גדולים בארה"ב הדולר התחזק מול מרבית המטבעות בעולם (אך לא מול השקל) והכין את הרקע לכניסתו של טראמפ לתפקיד, בינואר 2025.
- ב-2025, כחלק ממדיניות מכוונת לשיפור תנאי הסחר של ארה"ב מול העולם, נקט הממשל האמריקאי בצעדים שהביאו בין השאר להחלשה מכוונת של הדולר. כפי שאפשר לראות בגרף, השקל התחזק בתקופה זו בכ14%, אך גם האירו למשל התחזק בכ-13%.
- ב(כמעט) המחצית הראשונה של 2026, כבר יש שונות הרבה יותר גדולה בין המדינות.
קיימות 2 סיבות עיקריות שמצדיקות התערבות מסוימת בשער מצד בנק ישראל:
א. קצב השתנות השער (ולא השער עצמו).
ב. העובדה שחלק מהסיבה להתחזקות היא מדיניות מכוונת של ארה"ב (לא ספציפית כלפי השקל, אלא בכלל).
מנגד קיימות 2 סיבות עיקריות למה לא להתערב:
א. כוחות פונדמנטליים ארוכי טווח ובראשם הצמיחה של המשק והדמוגרפיה (ישראל מובילה את מדינות ה-OECD בשיעור הילודה). בהקשר הזה שער החליפין הוא המייצב האוטומטי שמביא לידי ביטוי את הכוחות האלה.
ב. חברות עסקיות מגדרות סיכוני שוק כמו מט"ח באופן שגרתי. קיים דיסוננס מסוים כאשר חברות מצטיינות דורשות, ובצדק, מהעובדים שלהם לקחת ownership על תהליכים בארגון, ומצד שני מוותרות לעצמן חלקית בנקודה הזו.
כמובן שלגידור יש עלות. היא יכולה להיות כספית (הוצאה ישירה) והיא יכולה להיות ויתור על Upside במקרה שהדולר דווקא יתחזק. מנגד אסור לשכוח שגם להתערבות בנק ישראל יש עלות, אם כי היא קשה יותר לכימות.
בנק ישראל מנסה למצוא את ה-Trade off בין הדברים. מצד אחד לא להתנגד לכוחות השוק ולהשאיר לשוק הפרטי את ה-Agency – אותה אחריות כוללת על גורלו ומצד שני, דרך הורדת ריבית ורכישות מט"ח מסוימות, להחליק את קצב התרחשות האירועים, ובכך לתת לחברות העסקיות עוד קצת זמן להתארגנות.
אחת הסיבות המוזכרות כנימוק נוסף להתערבות היא מדיניות הגידור של הגופים המוסדיים, כנגד העליות בשוק המניות האמריקאי. חשוב בהקשר הזה שלא לבלבל בין הסיבה למסובב. הסתכלות על תנועות אלה כעל תנועות פיננסיות בלבד מתעלמת מההיבט הריאלי היסודי שעומד מאחוריהן - שיעור חיסכון גבוה והגיל החציוני הנמוך בישראל (שוב דמוגרפיה). במובן הזה במקרה הטוב (או הרע תלוי בפוזיציה) זה לא Clear Cut, ובהסתכלות מפוכחת ולא מפוקחת, זו דווקא אחת מנקודות העוצמה של הכלכלה הישראלית.
אם נסתכל על השוק בפריזמה של שחקני האופציות המקצועיים, אפשר לראות שבאותה תקופה ה-Risk Reversal ("ריסקי"), שלצורך הפשטות נגדיר אותו כמדד ליוקר הביטוח, כנגד התחזקות של הדולר לעומת היחלשות של הדולר, מראה שעדיין יקר יותר דווקא לקנות הגנה מפני פיחות של השקל, כאשר התנודתיות במדד זה מושפעת בעיקר מציפיות לגבי ההתפתחויות הביטחוניות.
דרך אגב, בנק ישראל יכול באופן תיאורטי לפעול גם הוא דרך שוק האופציות וכך, כמעט ללא עלות דרך ה-Strike (מחיר המימוש), "לסמן" לשוק איפה הוא רואה את השער בטווח הקצר – נניח 3 חודשים.
'סיוע ארטילרי כבד' של המדינה, גם הוא בדרך של השקעה ופתיחת חסמים ולא דרך פיקוח מחירים, נדרש יותר דווקא בנקודת החולשה של הכלכלה הישראלית – יוקר המחיה. בהקשר זה, העובדה ששער הדולר הנמוך לא התגלגל במלואו למחירים לצרכן, מהווה סיגנל נוסף לנקודת חולשה זו. כמו שלמדנו אינסוף פעמים לאורך ההיסטוריה, גם ברמת החברה הבודדת וגם ברמת המשק, לאורך זמן אין תחליף לצמיחה בריאה וקונסיסטנטית.
