ריאיון
"הבום שכולם מצפים לו אחרי המלחמה לא נשען על דברים אמיתיים"
מראות ההרס והחלונות המנופצים הזניקו את מניית יצרנית פרופילי האלומיניום קליל ב־46% מתחילת הלחימה באיראן, אבל הדבר לא מעודד את בעל השליטה, צורי דאבוש. לדעתו, המחסור בעובדים בענף הבנייה עלול לנפץ את חלום המשקיעים
ההדף של הטילים הבליסטיים שמגיעים מאיראן, שניפץ חלונות דלתות ומשקופים בכל רחבי הארץ, הטיס גם את מניית קליל, יצרנית הפרופילים לדלתות וחלונות ושל קירות מסך למגדלים מכרמיאל. המשקיעים מעריכים שיגיעו ביקושים עצומים לחלונות של קליל ומקפיצים את מחיר המניה שלה מ־189.5 שקל בתחילת המלחמה ל־276.5 שקל, עלייה של יותר מ־46% לשווי של 615 מיליון שקל.
אבל צורי דאבוש, בעל השליטה (67.43%) מזכיר שגורלה של קליל קשור מאוד גם למצוקת הידיים העובדות בענף הבנייה. "כל טיל כזה, עם כל הנזקים שהוא עושה, שנראים מאוד גדולים - הוא רק חצי יום עבודה בקליל, במושגים של מפעל זה לא הרבה. אני כמובן מקווה שזה לא יגדל אבל עם מכירות של מאות מליונים בשנה - זה לא ביקוש שמזיז בהרבה את המחט. ובכל מקרה, לא מזה אני רוצה להתפרנס, אני רוצה להתפרנס מבנייה חדשה, משיפוצים שאנשים עושים מבחירה".
למשקיעים יש ציפיות גבוהות מאוד.
"הם חושבים שברגע שהמלחמה תסתיים העובדים יחזרו לעבודה, אתרי הבנייה יתחילו לזוז ותהיה הדבקה של כל הפער שנעצר בתקופה האחרונה. אבל הקושי שלנו הוא לא עם נזקי המלחמה כמו עם תפקוד אתרי הבנייה. כל ענף הבנייה בבורסה קופץ, כי המשקיעים מנסים לנחש את סוף המלחמה. זה קרה כבר פעם אחת אחרי מבצע הביפרים של חיזבאללה. גם אז מניות חברות הבנייה קפצו, כי היתה תחושה שהינה זה נגמר - ואז, כשהמשבר הביטחוני לא הסתיים - הכל ירד חזרה, זה מאוד יכול לקרות גם כאן".
"ההנחיה היא להסתכל על המצב ככרוני"
השפעת המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר 2023 והולידה קפאון בענף הבנייה, יחד עם יבוא במחירי היצף — ניכרת מאוד על קליל. בשנת 2022, אחרי משבר הקורונה, הכנסות קליל היו 454 מיליון שקל והרווח התפעולי עמד על 47 מיליון שקל. ב־2023 ההכנסות ירדו ל־376 מיליון שקל והרווח התפעולי ירד ל־25 מיליון שקל. ב־2024 ההכנסות ירדו כבר ל־314 מיליון שקל והרווח התפעולי ירד ל־4 מיליון שקל בלבד, בגלל שילוב של האטה בתחום הבנייה ושל ייבוא לוחות אלומיניום המתחרים מסין במחירי היצף.
איך מתמודדים עם הירידה במלחמה?
"עם פתיחת המלחמה המכירות שלנו ירדו ב־30% בתקופה הכי גרועה. הצלחנו לצמצם את זה והגענו למצב פגיעה של רק 10% ברווחיות ביחס למה שהיה לפני המלחמה. אנחנו עובדים ברווחיות יותר נמוכה גם כי ההוצאות גדלו. לא פיטרנו עובדים, המשכנו להשקיע בשווק ובפיתוח, דברים שלא עושים בתקופות כאלה. ההנחיה שלי כבעלים זה להסתכל על המצב הזה כעל מצב כרוני, לא כעל מצב שהולך להסתיים - מקסימום נופתע לטובה".
מה זה אומר?
"הרבה עסקים אומרים 'נחכה לסוף המלחמה, יהיו ביקושים ויהיה טוב', אני אומר לא מחכים, מתייחסים לזה כאילו זה יישאר לתמיד, אין דחיות ל'אחרי המלחמה', ממשיכים בהשקעות, מחפשים פתרונות לצמיחה למרות המצב. אין 'אחרי החגים'. להתנהל בתוך המצב הזה כקבוע".
איך זה להתנהל בתעשייה כזאת בשנים האחרונות?
"אנחנו חווים את זה מ־2020, עוד מהקורונה, זה להתנהל ממשבר למשבר. אחרי הקורונה הגיעה מלחמת רוסיה-אוקראינה ששיבשה את כל שרשרת האספקה, יש לנו אספקה מרוסיה, אחר כך חרבות ברזל שלא נגמרה, ועכשיו איראן. הצד האופטימי הוא העמידות שיש כאן חרף השחיקה. התוצר הלאומי של ישראל לא נפגע מהותית בעקבות המלחמה. זה די מפליא במצב של עובדים, מנהלים ובני זוג במילואים".
איך מתמודדים מול יבוא מתחרה בימים כאלה, כולל עם יבוא זול במחירי היצף מסין?
"היבוא המתחרה מגיע מכל העולם: מסין, מיוון, מפורטוגל וממדינות מזרח אירופה. המדינה הטילה על סין היטל היצף זמני שאמור להיכנס לתוקף ב־27 ביולי, וכרגע לא ברור אם ייכנס. אנחנו בכל מקרה לא נבנה עליו אלא על חדשנות, שירות ואיכות. מיסוי כזה או אחר לא יהיה מה שיציל אותנו. הפרופילים של החלונות והדלתות לבניין, שמגיעים מסין במחיר של חומר הגלם שלנו, זה אירוע ממש קיצוני. השר ברקת נכנס לעניין ומדינת ישראל התעוררה והטילה היטל היצף, אחרי שכל מדינות המערב כבר עשו את זה. משרד האוצר רוצה לדחות את זה בגלל חשש של היבואנים שזה יעלה את מחירי החלונות מאוד. אני טוען שזה לא יקרה, כי יש יבוא זול לישראל ממדינות אחרות".
הבעיה היא שסמוטריץ וברקת חלוקים בנושא, או שלא רוצים להטיל מס כזה כשבגלל המלחמה צריך חלונות ומהר?
"הם בגישות שונות, זה הבדל בין חשיבה לטווח ארוך לחשיבה לטווח קצר. ברגע שלא מטילים היטל היצף - תעשיות אלומיניום ייסגרו כאן כי לא תהיה להן זכות קיום. וברגע שתעשייה נסגרת מחירי היבוא יעלו כי לא יהיה מי שיתן להם פייט. בטווח הקצר אכן יגיעו לכאן פרופילים לדלתות וחלונות במחיר זול, אבל לטווח הארוך אם תעשייה פה תסגר המחירים יעלו".
נשמע שאתה ממתן את האופוריה של המשקיעים?
"המניה היא סוג של ברומטר לגבי העתיד, היא לא משקפת את ההווה. משקיעים מסתכלים קדימה, לנבא את סיום המלחמה והאם זה יעשה טוב או רע לקליל, אבל כבר חווינו כאמור גל של קפיצה וירידה בגרף המניה אחרי האירועים בלבנון. מחיר המניה רלוונטי רק אם ישאר יציב לאורך זמן, ואז אתה אומר אוקיי, יש פה משהו אמיתי. ברגע שיש קפיצות חדות זה מעיד רק על הציפיות בשוק. והשוק אכן מצפה שיקרה משהו בעתיד לחיוב. השאלה היא אם המלחמה תסתיים בקרוב. המשקיעים כבר ניסו לצפות את סיום המלחמה בפעולה בצפון מול החיזבאללה, כשזה לא קרה - המניה ירדה שוב".
ללא עובדים פלסטינים הבום לא יתממש
מה חשוב להבין על התלות שלכם בענף הבנייה?
"התפיסה שענף הבנייה ייהנה מסיום המלחמה נכונה - אבל נשאר נושא מטריד. להבנתי למדינה אין כוונה להחזיר עובדים פלסטינים מיו"ש אחרי סיום המלחמה, אז אם אין עובדים הבום בענף שמצפים לו אחרי המלחמה לא יוכל להתממש. ולא מייצרים אלטרנטיבות מספיק טובות כדי להשלים את הפער. להביא עובדים יקרים - סינים, הודים, או סרילנקים - זה לא הגיוני. עלות של עובד זר היום היא כמעט פי 2 מעובד פלסטיני, אלה עלויות מטורפות ומישהו צריך לשלם את זה. עובד פלסטיני לפני המלחמה הרויח 700 שקל ליום, עובד זר קיבל לפני המלחמה 800 שקל ליום והיום זה מגרד את ה2,000 שקל ליום. מחירי הדירות יעלו בגלל עלויות הבנייה, הציבור יצטרך לשלם את זה".
אז מה הפתרון?
"הצעתי בדצמבר 2023 תוכנית של פיתוח טכנולוגיות וכלים שיקטינו את התלות בידיים עובדות כדי לסייע ליזמים לקצר את משך זמן הבנייה, בשיטה של השקעה תמורת הטבות. יותר קל למדינה להביא עובדים זרים אבל זה לא פותר את הבעיה, אלא מחליף אותה בבעיה חדשה. תחשבי על עובדים זרים שמגיעים, משתקעים וגרים פה. היום סיום הדירות התארך בחצי שנה, קבלנים מוכנים לשלם כל סכום כדי לסיים פרויקט ולמסור דירות, זה מטורף. כרגע לא נוצרו אלטרנטיבות שיורידו את התלות בפועלים פלסטינים".
ומה עם החשש הביטחוני?
"זה טיעון שאני מבין, אבל אם לקחו סיכון ומעסיקים פלסטינים בתחומי יו"ש מעבר לקו הירוק - אני לא רואה למה לא לקחת את אותו סיכון גם בתחומי מדינת ישראל, חיי מתיישבים ביו"ש פחות חשובים מחיי אנשים בתוך הקו הירוק? זו הכרה דה־פקטו בקו הירוק שמתיישבת דווקא עם תפיסות פוליטיות שמאליות".
אתה אומר שיותר מהמלחמה - אתם תלויים במצב ענף הבנייה?
"המשבר בענף הבנייה מקרין עליי ישירות ואני לא רואה פעולות להקטין אותו. ליזמים והקבלנים נגמרים הכדורים שאפשר להחזיק באויר. הלואות הגישור ייגמרו מתישהו זה פוגע לא רק בי, בכל ענף הבנייה. לכן ה'בום' שכולם מצפים לו, האובר ביקוש, לא נשען על דברים אמיתיים, כי אין פועלים שיעשו את זה. הבעיה היא לא עובדים שירכיבו חלונות חדשים, אלא שאין בית להרכיב בו את החלון. אם זה המצב - אז מה הצפי לבום יעזור?".
דבוש, הוא אב לשלושה, מתגורר בת"א, עשה את הונו ממכירת חלקו בחברת אמבלייז שהיה שותף בהקמתה לשותפו בה, אלי רייכמן (שהורשע בתרגיל עוקץ וריצה מאסר), ומכר את חלקו בה ב-1999 בזמן טרם התרסקות המניה. את השליטה בקליל רכש מידי דיסקונט השקעות כשהייתה בקשיים ב-2001 לפי שווי של 140 מליון שקל. בשנים הראשונות מצבה הכלכלי של קליל החמיר עד שבשנת 2004 יישם תוכנית התייעלות שגיבש קובי לוי, מנכ״ל בקבוצת שטראוס (שכללה סגירת פעילויות, החלפת מנכ"ל, גיוס הון, מכירת נכסים ותוכנית שיווקית של מתן אחריות על המוצר המוגמר המותקן על ידי מתקינים עצמאיים) ומאז 2005 החברה רווחית.
איך מגיעים מאקזיט בהייטק (באמבלייז) לתעשייה ב-2001?
"המפעל הוא בן 75, הוקם ב-1950, נכנסתי אליו ב-2001 אחרי שבזמנו עשיתי אקזיט בהייטק. הייתי רק בן 35. רציתי לעשות טוב ובהתחלה חשבתי להקים קרן פילנתרופית. אמרו לי שזה גיל מוקדם מדי ועדיף לקחת עסק בקשיים עם מה שלמדת בהייטק, תעשה לו טרן אראונד - זו תרומה הרבה יותר גדולה לקהילה. היום אנחנו מפרנסים 360 עובדים".
