בגובה 4,300 מטר, בלי חוקים וחמצן: החשמלית ניצחה גם ב"מרוץ אל העננים"
מרוץ פייקס פיק, האירוע הוותיק והמשוגע של טיפוס ההרים בקולורדו, הוכרע השבוע על ידי פורד מוסטאנג מאך E חשמלית עם 1,400 כוחות סוס שסיימה את 20 הקילומטרים ו-156 הפניות על שפת התהום בשמונה דקות ו-18 שניות. הסיבה לניצחון: מנוע חשמלי לא מאבד כוח בגובה, בניגוד למנועי בעירה שנחנקים ככל שהאוויר מידלדל
השבוע התקיים בארצות הברית אחד המרוצים הקצרים בעולם - המרוץ אל העננים, או בשמו המלא "מרוץ פייקס פיק", אירוע טיפוס הגבעה הבינלאומי של פייקס פיק וברודמור. בהתחשב בעובדה שמדובר במרוץ קצרצר במיוחד, קשה להבין מדוע הוא מושך כל כך הרבה תשומת לב. זה לא מרוץ פורמולה או מרוץ נאסקאר שזוכים לספיישלים בנטפליקס, זה "סתם" אחד המרוצים הוותיקים ביותר בארה"ב. אבל מה שהופך את פייקס פיק למרוץ כל כך שונה היא העובדה שאין בו יותר מדי כללים.
בניגוד למרוצי פורמולה, נאסקאר, WRC (אליפות העולם בראלי) שבהם המכוניות מגיעות מיצרנים שונים, אבל צריכות לעמוד בסט של תקנות שמונה אלפי סעיפים, מה שהופך אותן לכמעט זהות ברמה הטכנית, הכלל בפייקס פיק הוא שאם יש לך כלי רכב מהיר, והוא יכול להיות טרקטורון, מכונית ספורט, טנדר, אופנוע או מכונית חשמלית, אז איזה יופי שהגעת, הנך מוזמן לנסות לשבור שיאי מהירות ואולי גם יד או רגל.
בהערת אגב יצוין שמקרי מוות אינם נדירים בפייקס פיק ועד כה תועדו שבעה מקרי מוות במרוץ. הראשון התרחש כשוולאס איי קולמן התעופף מהמסלול בשנת 1921 ונהרג עם הפגיעה בקרקע. ניתן לחשוב אולי שעם השנים אמצעי הבטיחות יעשו את שלהם, השיפוט יהיה יותר מחמיר והמסלול יהיה יותר בטוח, אבל מקרה המוות המתועד האחרון היה בשנת 2019 כשקארלין דאן כמעט הגיע לקו הסיום של המרוץ, אבל ירד מהמסלול עם אופנועו ונהרג.
סרטונים על תאונות בפייקס פיק מתעדים ברחבי הרשת. כמו אותן תאונות שמתרחשות, כשצופים מתודלקים בבירה נכנסים בטעות למסלול בדיוק כשמכוניות ספורט ואופנועים מפספסים פניות בכביש העולה לכיוון פסגת ההר השוכן בפארק הלאומי פייקס פיק בקולורדו.
מה הופך את המסלול הזה לאחד המפחידים בעולם ואת המרוץ לאחד המרתקים ביותר? התשובה טמונה בהיסטוריה של המקום שמשולבת בהיסטוריה האמריקאית ורוח ה"אם הגעת לכאן ויש לך הונדה חזקה, אז אתה מוזמן להתחרות מול אסטון מרטין". במקור היה זה הנשיא האמריקאי תומס ג'פרסון שהטיל על החוקר זבולון מונטגומרי פייק לחקור ולתעד את קולורדו. פייק הגיע למקום בשנת 1806 ועל שמו נקראת הפסגה הציורית. בשנת 1900 נבנתה במקום לראשונה דרך ייעודית לכרכרות וב-1915 הדרך לכרכרות הוסבה לכביש רעוע למדי ולא ממש סלול כהלכה, שנקרא "הכביש המהיר של פייקס פיק". שלא במפתיע, ה"כביש המהיר" אל הפסגה משך את החבר'ה המקומיים שהגיעו באוטומובילים שלהם כדי לנסות ולקבוע מי יהיה הראשון שיגיע אל הפסגה. איש עסקים מקומי ששמו היה ספנסר פנרוז החליט שאם הפושטקים המקומיים יכולים להתחרות במכוניות שלהם במרוץ אל הפסגה, אז למה לא לעשות מזה כסף? וכך נולד מרוץ פייקס פיק.
המרוץ הראשון יצא לדרך ב-10 באוגוסט 1916. מדוע דווקא באוגוסט ולמה המרוץ מתקיים בד"כ בחודשי הקיץ? בגלל שביתר חודשי השנה הדרך אל הפסגה מכוסה בשלג. ועוד נקודה - גם באוגוסט יש שלג בפסגה, אבל לא הרבה. וזהו סוד הקדם של הפייקס פיק: המרוץ עצמו מתחיל בגובה 2,862 מטרים מעל פני הים בקו ההזנקה שבתחילת הכביש. כלומר נקודת ההזנקה של המרוץ גבוהה ב-50 מטרים מהנקודה הגבוהה ביותר בחרמון הסורי. ואז המרוץ מתחיל לטפס. כשאחרי 20 קילומטרים בדיוק, שמתפרסים על פני 156 פניות וסיבובים, שרובם על שפת תהום, המרוץ מגיע לסיומו בגובה 4,302 מטרים מעל פני הים.
רק לשם המחשה: הר המטרהורן, מהידועים שבהרי האלפים, מגיע לגובה של 4,478 מטרים בפסגה השוויצרית. פחות מ-200 מטרים הפרש גובה. כלומר, מדובר באחד הכבישים התלולים ביותר בעולם מבחינת המרחק שהכביש עובר ביחס לגובה שהוא מטפס. לנסיעה במרוץ כל כך תלול יש השפעה משמעותית על כל רכב. מבחינת הנהגים - המסלול מתחיל במזג אוויר ים תיכוני נעים של אוגוסט, כשאף אחד לא מבטיח שבדרך הם לא ייתקלו לפתע במטחי גשם, מי שלגים מפשירים או סתם משבי רוח שמסוגלים להעיף מכונית שנוסעת במהירות 200 קמ"ש אל מעבר לצלע ההר. ויש גם מחסור בחמצן. מבחינת הרכבים, מכונית שצריכה לעלות לפסגת פייקס פיק צריכה להיות מצוידת במתלים שיידעו להתמודד עם כבישים שבורים (אגב כיום המסלול סלול יחסית, בשנות השמונים והתשעים המתחרים עוד התמודדו עם מסלול שחלקו דרך עפר), ובמנוע שיידע כיצד להתמודד עם שינויים קיצוניים בדחיסות האוויר. מנועי בעירה פנימית מודרניים שורפים בנזין ואוויר. כשהאוויר הופך דליל המנוע מוציא פחות כוח. כלומר מי שבתחילת המרוץ מתהדר בהספק מנוע משוגע יגלה בדרך למעלה שהמכונית שלו כבר לא חזקה כפי שחשב. המרוץ עצמו מתבצע בשיטת מדידת זמן, כלומר כמה זמן לוקח לנהג להגיע מנקודת ההזנקה ועד נקודת הסיום, כך שאין כאן מרוץ שבו נהגים מתחרים זה בזה גלגל מול גלגל. אבל כמובן שבעבר היו גם מקרים כאלה, כי בפייקס פיק הכל יכול לקרות.
ואם נשוב אל המרוץ הראשון: הזוכה במרוץ, ריאה רנץ, הצליח לטפס את 20 הקילומטרים אל הפסגה בעשרים דקות ו-55 שניות. כך טוענים רבים. רנץ התחרה מול אדי ריקנבאקר, טייס מעוטר ממלחמת העולם הראשונה. רנץ לא בא כדי להתפרסם, הוא בא בגלל שבא לו לנהוג. אחרי שהוא זכה, הוא לא התחרה יותר. השבוע הזוכה במרוץ עשה זאת בפורד מוסטאנג סופר מאך E בשמונה דקות ו-18 שניות. השיא העולמי אגב הוא שבע דקות ו-57 שניות. המכונית היתה פולקסווגן חשמלית.
מטבע הדברים, מרוץ פייקס פיק עבר שינויים למכביר, כך למשל בשנת 1954 גם אופנועים הורשו להשתתף. בשנות השמונים יצרני הרכב האירופים והיפנים נכנסו למרוץ עם מכוניות ראלי בתקציבים של מיליוני דולרים, מה שטרף את הקלפים עבור לא מעט משתתפים שהגיעו למרוץ עם טנדר חבוט שנבנה בחצר ביתם ולאחר מכן שונו הקטגוריות. כלומר המארגנים עשו סדר וחילקו את הרכבים לקטגוריות שקיימות כיום - רכבי אנלימיטד, כלומר מכוניות מרוץ טהורות, רכבי טיים אטאק, כלומר מכוניות מייצור סדרתי שעברו שיפורים, רכבי 4 GT – כלומר מכוניות ספורט אקזוטיות שעברו שיפורים, כמו למשל פורשה 911, רכבי OPEN WHEEL, כלומר מכוניות ספורט קטנות וייעודיות לנהג אחד וקטגוריה "פתוחה" - כלומר כל מה שלא עונה על החוקים של הקטגוריות האחרות. ויש גם קטגוריה של רכבי תצוגה, שהם רכבים ייחודיים שיצרני רכב בנו במיוחד כדי לבדוק סוגים חדשים של מנועים. כל המכוניות האלה נוסעות על אותה חתיכת כביש, בלי הבדלי הספק, מבנה ונהג.
בשנים האחרונות הפייקס פיק הפך להיות מרוץ יותר ממוסד. הסיבה לכך היא כניסה של יצרני הרכב הגדולים שמאז שנות ה-80 רואים במרוץ הזדמנות להוכיח לעולם ולעצמם שהמכוניות שלהם יכולות לאיתנים. בנטלי נכנסה למרוץ והתחושה היתה שהמרוץ הפך להיות ממוסד. במקום חבר'ה מקומיים שהגיעו עם שברולט קמארו שקיבלו בירושה מאבא ושידרגו בגראז' של הבית, המרוץ הפך לאירוע בו יצרני הרכב חילקו שמפניה וקוויאר. אלא שאז התרחש מהפך שהשפיע עמוקות על המרוץ - כניסתם של רכבים חשמליים. זה קרה כבר לפני כמה שנים ועובדתית, מי שהגיע למרוץ עם מכוניות ספורט עתירות נפח ומגדרי טורבו גילה את מה שיודע כל בעלים של טסלה: כוח חשמלי אינו מושפע מגובה. הוא לא מתעייף. הוא זמין תמיד. ובמרוצים שבהם נדרשות תאוצות מוחצות בין סיבובים קרובים, החשמלי מנצח. זו לא טעות: הזוכה במרוץ של השבוע היה נהג שוויצרי ששמו רומיין דומאס. הוא קבע את הזמן המהיר ביותר במרוץ של השבוע בפורד מוסטאנג סופר מאך E, כלומר רכב חשמלי. אומנם משופר מאוד, כי הקטגוריה היא PRODUCTION BASED, כלומר מבוסס על רכב בייצור סדרתי, אבל רכב חשמלי.
אם נסתכל על טבלת המתחרים והמקומות, נגלה שאת המקום השני עד השמיני מחזיקים רכבים שמבחינה קטגורית הם יצירות מיוחדות ואבות טיפוס משוגעים ורק את המקום התשיעי מחזיקה שברולט קורבט – ה 1 ZR X – כלומר דגם שהוא בפועל קורבט בעלת הנעה כפולה הודות למערכת היברידית. הזמן של הקורבט עמד על תשע דקות ושלושים שניות. ובל נשכח שזו קורבט עם הנעה כפולה וסיוע חשמלי. ועדיין, ביחס לשמונה הדקות ו-18 השניות של הפורד החשמלית, מדובר בנצח נצחים.
מה מייחד את המוסטאנג? עקרונית זו פורד מוסטאנג מאך E חשמלית, כמו שהישראלים מכירים ביבוא אישי, לפעמים עם כובע מונית. אבל כאן מדובר במכונית מרוץ. שלושה מנועים חשמליים. 1,400 כוחות סוס, מערכת בלימה רגנרטיבית חזקה שמאפשרת לרכב להאט ולצבור אנרגיה. הסוללה? עלובה. 50 קילוואט/שעה. סוללה קטנה יותר מזו של אטו 3 של BYD. אבל יש סיבה טובה: סוללות שוקלות הרבה. והן צריכות לספק לרכב טווח. טווח הנסיעה שהפורד החשמלית צריכה לתת? 20 קילומטרים מנקודת הזינוק ועד לפסגה. וכך רכב חשמלי זכה במרוץ אל העננים. למעשה, סביר להניח שבשנים הבאות רכבים חשמליים ימשיכו לזכות, כפי שהיה גם בשנים האחרונות. מדוע? בגלל שאלה הרכבים שהכי מתאימים לכזה מרוץ. וסביר להניח שבעתיד הלא רחוק יותר ויותר יצרני רכב חשמלי יצטרפו לפייקס פיק. ואז יתכן שהמרוץ שוב יעבור שינוי של קטגוריות, כי מה שקרה הפעם הוא שבעצם במסגרת גישת ה"אין כמעט חוקים" מכוניות חשמליות משתלטות על המקומות הראשונים, ועוד בארצות הברית. כך שבמוקדם או במאוחר מישהו ירגיש עלבון ויטרוף את קלפי הפייקס פיק.
