אין וולגה? תאכלו צ'אנגאן: הדגמים החדשים של היצרנית הסובייטית הם סינים
אין וולגה? תאכלו צ'אנגאן: הדגמים החדשים של היצרנית הסובייטית הם סינים
בשבוע שעבר הושק בטקס צנוע על גדות נהר הוולגה, דור חדש של המכונית הנושאת את שמו, אותה זוכרים היטב יוצאי בריה"מ. כיום הדגמים השולטים ברוסיה מיוצרים בסין, וגם דגמי הוולגה הם מכוניות של יצרנית הרכב הסינית צ'אנגאן, שמיוצרים על ידי GAZ הרוסית
בשבוע שעבר התקיים בניז'ני נובוגורוד, על גדות נהר הוולגה טקס צנוע להצגתו של דור חדש של המכונית הנושאת את שמו של הנהר שעל גדותיו הושקה: וולגה. יוצאי ברית המועצות לשעבר יזכרו היטב את מכוניות וולגה על דורותיהן, בגלל השיוך המעמדי והמוניטין האגדי של המכונית ששימשה את פקידי המימשל הסובייטי וכל יתר מקורביו במדינה בה כדי לקבל זכות למכונית חדשה, האזרח הממוצע היה צריך להמתין שנים רבות ולקוות לטוב.
הסיפור של הוולגה החל בכלל במכונית אחרת, "פובדה" שמה שיוצרה על ידי GAZ הרוסית ("מפעל יצור מכוניות גורקי"). הפובדה (כלומר ניצחון) זחלה בשאון וענני עשן לכבישי רוסיה ב-1946 והתהדרה בהיותה המכונית הרוסית הראשונה שעוצבה אחרי מלחמת העולם השנייה בברית המועצות, על ידי מעצבים רוסים (וולנטין ברודצקי ו-וולנטין אריאמוב), אם כי ניכר שהמעצבים הרוסים "במקרה" חשבו לא מעט על מכוניות פורד, מוריס ושברולט של אותה תקופה. את הפובדה, מכונית הניצחון, החליפה הוולגה ב-1952, לפחות על הנייר, כי עד שהתכנון הגיע לשלב הייצור נדרשו כחמש שנים: מנהל תוכנית ייצור הדגם במפעל מולוטוב, הורה למעצב אלכסנדר נבזורוב לתכנן מכונית שתהיה חדשה ומודרנית.
נבזורוב עשה את מה שידעו לעשות בברית המועצות של אותם ימים, הוא העביר במהרה את הפרויקט לטיפולו של מישהו אחר: לאוניד ארמייב. ארמייב תכנן שלושה אבות טיפוס, שניים מהם מאוד מתקדמים שכללו תיבות הילוכים אוטומטיות ומנועים בעלי תאי שריפה כדוריים (טכנולוגיה יחסית מתקדמת לשנות החמישים) ואחד פשוט יותר. כצפוי, אבות הטיפוס המתקדמים לא ממש התקדמו. לעומת זאת, הדגם הפשוט אושר להמשך ייצור. הוולגה באמת היתה חדשנית במונחים סובייטיים: היו לה מתלים קדמיים נפרדים (כלומר כל גלגל עלה וירד על מהמורות באופן עצמאי), גריל כרום מפלצתי שהיה חיקוי של מכוניות אמריקאיות, כוכב סובייטי בגריל הקדמי ומנוע שהפיק 65 כוחות סוס ביום טוב, אבל הפיק. כלומר היה אמין כמו מחרשה ישנה. לוולגה מהדור הראשון היו כמה תתי גרסאות, שכל אחד מהם יישם כל מיני שיפורים ושדרוגים שהיצרנית הכניסה בו. השמות שיקפו את המעמד של מי שנהג בוולגה ועם השנים גם את הבוז למי שנהג בוולגה. הדור הראשון נקרא "הכוכב" בגלל שבחזית היה כוכב. השני נקרא "הכריש" בגלל שהחזית דמתה כמובן לכריש. הדור השלישי שצויד בגריל שהזכיר מגרפה ענקית נקרא "באלין" , תיאור של פה של לווייתן, כי הגריל הפך לפיסת קיטש מזעזעת שניסתה לחקות את העושר העיצובי של מכוניות אמריקאיות. בהמשך היתה גם גרסת סטיישן שכונתה "הסככה", כינוי לא מחמיא במיוחד אבל מדויק. בשנות השישים היה עוד דור של וולגה שנמסרה לבכירי ממשל, מעמד פקידותי גבוה וגם לכוחות המשטרה. ברוסיה של שנות השישים ידעו היטב: כשהוולגה מתקרבת, עדיף להתרחק.
לומר על הוולגות שהן היו מכוניות טובות תהיה כנראה בדיחה. אבל הוולגות כן היו טובות לממשל הסובייטי בגלל מעמד מאוד ספציפי של אנשים: הנומנקלטורה, או האליטה, כלומר פקידי ממשל, בכירי תעשיה וכל מי שהיה מקורב לשלטון ברמה שאפשרה לו לקבל מכונית. וכידוע, בין אם מדובר ברוסיה ובין אם מדובר בסין עם רכבי הונגצ'י של המעמד השולט, או אפילו בישראל עם מכוניות "כרמל" שנמסרו לידי פקידי ממשל ובעלי דרגות בכירות בצבא - מה שמקבלים פקידי הממשל והמקורבים הוא כנראה טוב כי יש ממנו הרבה. בפועל, לפחות בסטנדרט מערבי, הוולגה בכלל לא היתה טובה, אבל זה לא הפריע ליצרנית להמשיך ולייצר דורות על דורות של וולגות, עד שהדור האחרון ירד מפסי היצור ב-2010 כשהוא נושא את השם "סייבר". הוולגה האחרונה היתה בעצמה מכונית מיושנת: קרייזלר סברינג האמריקאית שיוצרה תחת רישיון.
אבל מאז זרמו מים רבים בוולגה: רוסיה ניתקה יחסים עם המערב, שוק הרכב הרוסי אמר שלום ליונדאי, מרצדס, ניסאן ורוב האחרים ושוק הרכב הרוסי נשאר פרוץ ליצרני הרכב הסינים שכניסתם לרוסיה אחראית לפחות באופן חלקי לעלייה בהיקפי הייצור של הסינים. וכאן נכנס לתמונה הדור החדש של הוולגה הקשישה: הפעם לוולגה אין שמות מיתולוגיים, רק כינויי דגמים: C40, K30, K40. הפעם לא מדובר רק במכונית מנהלים, וולגה היא כעת משפחה של דגמים - שני רכבי כביש שטח ומכונית מנהלים. רק שהפעם המכונית של הפקידים הרוסים אינה רוסית. גם לא אמריקאית: היא סינית. הדגמים של וולגה הם למעשה מכוניות של יצרנית הרכב הסינית צ'אנגאן שמיוצרים על ידי GAZ הרוסית.
לאוזניים ישראליות השם צ'אנגאן ישמע זר, אבל לפני כמה שבועות נציגי צ'אנגאן הגיעו לישראל וערכו סיור בין יבואני הרכב השונים כדי להציע לישראלים את המכוניות של DEEPAL, תת המותג החשמלי של צ'אנגאן. המנוע של הוולגה החדשה הוא מנוע מוכר של צ'אנגאן: בנזין טורבו בנפח 1.5 ליטרים שמפיק 188 כוחות סוס. על הנעה חשמלית אין מה לדבר, רוסיה עדיין לא שם. תיבת ההילוכים אוטומטית. המכונית הכי "ממשלתית" של וולגה החדשה, זו שמוצאת את דרכה לפקידי הממשל היא למעשה צ'אנגאן רייטון, מכונית משפחתית שמשתרעת על אורך מכובד של 4.8 מטרים. אורכו של בסיס הגלגלים הוא 2.77 מטרים. בגרסה הרוסית יש גריל כרום מגודל, אולי סוג של מחווה למכוניות וולגה של שנות החמישים והשישים. רכב הכביש שטח הקטן של וולגה, ה-30 K הוא למעשה צ'אנגאן אושאן 5X, רכב כביש שטח סיני מיושן למדי שהוצג ב-2020 ואילו הוולגה 40 K היא צ'אנגאן UNI Z - רכב כביש שטח יחסית חדיש של צ'אנגאן שהוצג בסין בגרסה בעלת הנעת פלאג אין הייבריד, אבל בדרך לרוסיה הנעת הפלאג אין הייבריד נעלמה.
העובדה שמכונית הדגל של המעמד העליון ברוסיה היא כעת סינית אינה מפתיעה: שוק הרכב הרוסי הולך והופך לשוק שנשלט על ידי הסינים, פשוט בגלל שהם כמעט היחידים שמוכנים למכור ברוסיה ואינם חוששים כלל מסנקציות מערביות. ויותר מכך, בעוד שבישראל מעדיפים חשמליות סיניות, רוסיה היא שוק מצוין לסיניות שהסינים בעצמם לא רוצים - כל מה שמצויד בטכנולוגיה שאינה חשמלית, אינה פלאג אין הייבריד ואינה ירוקה - מוצא דרכו לרוסיה. לפי נתוני מרקליינס המבצעת אנליזות של שוק הרכב העולמי, בשנה שעברה נמסרו ברוסיה 937,081 מכוניות חדשות, זינוק של 36% ביחס ל-2022 בה הכלכלה הרוסית נאבקה להשתחרר מהשפעות החרם המערבי. טבלת המסירות הרוסית ממחישה היטב היכן נמצא הכסף: ב-2023 לאדה (שבעצמה מייצרת מכוניות במפעלי רנו שהולאמו) הייתה מלכת השוק עם 352,572 מסירות. אבל במקום השני נמצאת הוואל (גרייט וול) הסינית עם 118,826 מסירות. במקום השלישי צ'רי הסינית עם 118,055 מסירות. במקום הרביעי ג'ילי עם 84,019 מסירות ובמקום החמישי רכב מסחרי רוסי - GAZ עם 56,077 מסירות. בהמשך הטבלה נמצאת OMODA הסינית, אחריה EXCEED שהיא חברת בת של צ'רי.
