הוא בנה עסק, היא אפשרה לו: המחיר הכלכלי של קריירה שנדחקה הצדה
המחיר הכלכלי של קריירה שנדחקה הצידה
הוא בנה עסק, היא החזיקה את הבית. זה נשמע כמו חלוקת תפקידים ברורה, אבל בחיים עצמם הדברים כמעט תמיד מורכבים יותר.
ברוב המשפחות שאני פוגשת, שני בני הזוג עובדים, מתפרנסים ומפתחים קריירה. ובכל זאת, אחרי עשרים או שלושים שנות נישואין, הם עשויים להגיע לפרידה מעמדות כלכליות שונות לחלוטין.
אחד הוא כיום בעל עסק מצליח, מנהל בכיר, רופא, עורך דין או איש הייטק שמרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש. האחר עובד אף הוא, ולעיתים מחזיק בהשכלה ובמקצוע, אבל לאורך השנים היה זה שיצא מוקדם לילדים, נשאר איתם כשחלו, ויתר על תפקיד תובעני או בחר במסלול שאפשר למשפחה להמשיך לתפקד.
ואז מגיע רגע הגירושין.
את הדירה אפשר למכור, את החסכונות לחלק ואת הפנסיה לאזן. אבל איך מחלקים עשרים שנות קריירה?
לא רק מה צברנו – אלא עם מה אנחנו יוצאים
נקודת המוצא של חוק יחסי ממון פשוטה: ככלל, הרכוש שנצבר בתקופת הנישואין מתחלק בין בני הזוג בחלקים שווים.
אלא שחלוקה שווה במספרים אינה מבטיחה שוויון כלכלי במציאות.
נניח שבני זוג נישאו בגיל 30, כשהכנסותיהם היו דומות. עשרים וחמש שנים אחר כך אחד מהם משתכר 70 אלף שקל בחודש, והשני 15 אלף.
גם אם הרכוש יחולק בדיוק לשניים, ביום שאחרי הגירושין הם לא יתחילו מאותה נקודה. האחד יוצא מן הנישואין עם "מנוע" שממשיך לייצר הכנסה גבוהה מדי חודש; האחר יוצא עם יכולת כלכלית מצומצמת בהרבה.
בדיוק בנקודה הזאת עולה אחת הסוגיות המעניינות שהתפתחו בדיני המשפחה בשנים האחרונות: פערים בכושר ההשתכרות.
מבן הזוג הביתי לבן הזוג החלש כלכלית
פסק הדין המכונן של בית המשפט העליון בבע"מ 4623/04 עסק ב"נכסי קריירה" והכיר בכך שהתפתחות מקצועית וכושר השתכרות שנבנו לאורך החיים המשותפים עשויים לקבל ביטוי גם בעת הפירוד.
המקרה הקלאסי היה קל יחסית לזיהוי: בן זוג אחד משקיע בבניית הקריירה, בעוד האחר נושא בחלק מרכזי ממטלות הבית והמשפחה, וכך מאפשר את ההתקדמות המקצועית.
מאז השתנו גם המציאות המשפחתית וגם האופן שבו המשפט מתבונן בה.
בפסק דין מאוחר ומשמעותי, עמ"ש (מרכז) 56634-06-20 פלוני נ' פלונית, שניתן בשנת 2021, הדגיש בית המשפט המחוזי כי בבחינת סטייה מאיזון שוויוני יש להסתכל על התמונה הכלכלית כולה ולשאול מה יישאר בידי כל אחד מבני הזוג לאחר החלוקה.
הדיון כבר אינו מסתכם בשאלה מי היה "בבית" ומי "עשה קריירה". השאלה המעשית היא מי יוצא מן הנישואין בעמדה כלכלית חלשה יותר, ומהי נקודת הפתיחה שלו לחיים שאחרי הפרידה.
זהו הבדל מהותי, לא רק שינוי במונחים.
ומה אם שניהם עבדו?
כאן בדיוק מתחיל הדיון המורכב באמת.
נניח שהאישה לא הייתה עקרת בית. היא למדה, עבדה ובנתה לעצמה קריירה. אלא שבשנות גידול הילדים היא העדיפה משרות גמישות, ויתרה על קידומים או התקדמה בקצב איטי יותר כדי שהמשפחה תוכל להתנהל.
האם עצם העובדה שעבדה כל השנים סוגרת את הדלת בפני התייחסות לפערי ההשתכרות? לא בהכרח.
לורית גרון גלבוע
(צילום: אוהד דיין)
סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט, בנסיבות מיוחדות, להתחשב גם בנכסים עתידיים, ובהם כושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.
גם הפסיקה המאוחרת מבקשת להרחיב את המבט. בעמ"ש (חי') 31035-09-16 נדונה בהרחבה שאלת כושר ההשתכרות במסגרת איזון המשאבים. נקבע שאין להתייחס אליו בהכרח כאל נכס רגיל שמכניסים לטבלת אקסל ומחלקים לשניים, אלא כאל שיקול שעשוי להשפיע על הדרך שבה יבוצע האיזון.
לא כל פער מצדיק פיצוי
אבל כאן חשוב לעצור ולהיזהר.
פער של 50 אלף שקל לעומת 15 אלף שקל בחודש אינו מקים, כשלעצמו, זכות אוטומטית לפיצוי של מאות אלפי שקלים בגירושין.
בתי המשפט בוחנים את התמונה המלאה: משך הקשר, גיל הצדדים, מסלול ההתפתחות של כל קריירה, גובה הפער, הרכוש שנותר בידי כל אחד לאחר האיזון, האפשרות להשתקם כלכלית ולעיתים גם מזונות והתחייבויות נוספות.
בית המשפט העליון הבהיר אף הוא שהאפשרות לסטות מחלוקה שווה אינה דרך המלך, אלא סמכות חריגה שיש להפעיל בזהירות ורק כשהנסיבות מצדיקות זאת.
המטרה אינה להפוך כל פער שכר לחוב של מי שמרוויח יותר, ובוודאי לא להבטיח לבני הזוג הכנסה זהה לאחר הפרידה.
המטרה צנועה ומדויקת יותר: למנוע מצב שבו חלוקה שנראית שוויונית על הנייר מובילה, בנסיבות המתאימות, לתוצאה כלכלית שאינה צודקת.
וכשהקריירה היא עסק?
כשאחד מבני הזוג הוא בעל עסק, התמונה נעשית מורכבת עוד יותר.
צריך להבחין בין שווי העסק עצמו לבין כושר ההשתכרות האישי של בעליו. אם שווי העסק כבר הובא בחשבון באיזון המשאבים, יש להיזהר שלא לספור את אותו יתרון כלכלי פעם נוספת במסגרת פערי ההשתכרות.
לכן, בתיקים שבהם אחד מבני הזוג מחזיק בחברה, שותף במשרד מקצועי או מנהל עסק שנשען במידה רבה על המוניטין האישי שלו, נדרשת בדיקה כלכלית ומשפטית מדויקת במיוחד.
מה שייך לעסק עצמו, ומה נובע מעבודתו האישית של בעליו? איזה חלק מן ההצלחה נבנה בתקופת החיים המשותפים, וכמה מן ההכנסה הנוכחית משקף עבודה שתתבצע רק בעתיד?
אלו אינן שאלות חשבונאיות בלבד. בבסיסן עומדת שאלה משפטית ואנושית: כיצד נכון להעריך שותפות זוגית שנבנתה לאורך שנים.
היום שאחרי
גירושין אינם רק חלוקה של הנכסים שנצברו עד מועד הקרע. הם גם יציאה ממערכת משפחתית וכלכלית שנבנתה במשך שנים.
לאורך החיים המשותפים בני זוג מקבלים אלפי החלטות קטנות: מי נשאר עם ילד חולה, מי מקבל קידום שמחייב נסיעות לחו"ל, מי חוזר הביתה בשבע ומי בחמש, ומי יכול להרשות לעצמו להקים עסק משום שיש בבית אדם אחר שמחזיק את המערכת.
בזמן אמת איש כמעט אינו מצמיד להחלטות האלה תג מחיר.
רק כשהזוגיות מסתיימת מתברר שלחלקן היה מחיר ממשי.
המשפט אינו מבקש למחוק כל פער כלכלי בין בני זוג, וגם אינו מבטיח ששניהם יסיימו את הנישואין עם אותה הכנסה.
עם זאת, במקרים המתאימים הפסיקה מאפשרת להביט מעבר לחשבון היבש ולשאול שאלה עמוקה יותר:
לא רק מה צבר כל אחד מבני הזוג עד הפרידה, אלא עם איזו יכולת כלכלית יוצא כל אחד מהם אל החיים שאחריה.
מאת לורית גרון גלבוע, עו"ד שותפה בכירה, גרון-גלבוע משרד עורכי דין ונוטריון
d&b – לדעת להחליט
