מדייטים הזויים ועד פרופילים ב"ניו יורקר": ספרים חדשים על המדף
רומנים אישיים מסעירים, כתיבה פוליטית־חברתית מושחזת וספר ילדים חדש לשירה גפן: ארבעה ספרים חדשים של כותבות נועזות ובולטות שיצאו החודש
פרוזה: שתי סופרות צעירות כתבו רומנים אישיים מסעירים. ספר הביכורים של חן בוקר אמר "נעלם איקס" (ספרי קפה) הוא טקסט נועז וחשוף, ישיר ומרענן, שמתאר סיפור התבגרות דרך מעבר מהפריפריה לעיר הגדולה, חיי רווקות רבי־מעללים, אהבות, שברונות לב, התפכחות ותקומה. בוקר אמר, החתומה עליו בשם החיבה "חנבו", אומנם מספרת סיפור אישי, אבל נדמה שהספר משמיע קול של דור. כל אחד מפרקי הספר נקרא על שם אקס אחר, עד שמגיעים אל היעד הנכסף: הבעל. דייטים הזויים, סמסים מביכים, אהבות גדולות, פרידות, חזרות, אובססיות ומה לא. "החבר הראשון שלי לא יודע עד היום למה נפרדנו", כך נפתח הספר, והיא ממשיכה: "בבר המצווה של אחיו הקטן סבתא שלו תפסה אותי ואמרה לי: 'את פרענקית, הוא לא יתחתן איתך'... ועניתי לה: 'בסדר, עד שאני אגיע לגיל שבו אני אחשוב בכלל על להתחתן, את כבר תמותי'. ומשם התחילה דרמה מסביב". בוקר אמר נולדה וגדלה באשדוד. היא אשת תקשורת, כותבת, נשואה ואמא.
סופרת צעירה אחרת, מאיה בנבנישתי, כתבה טקסט לא פחות נועז: "התלמיד" (הוצאת פטל). זה סיפור שמתרחש באנגליה, על מורה שמתאהבת בתלמיד שלה. אודרי, מורה אידיאליסטית, ישראלית־בריטית, מפתחת רגשות כלפי סיימון, נער יפה, חכם, עם נטייה לדיכאון. ההתאהבות הפתאומית הזאת מערערת אותה, אבל גם מולידה תובנות לגבי יחסים בין גברים ונשים. מאיה בנבנישתי היא מורה ופעילה חברתית שעוסקת בפמיניזם, בחינוך מיני ובזכויות אדם.
עיון: רות מרגלית היא עיתונאית ישראלית שמפרסמת כתבות דיוקן מרשימות ב"ניו יורקר" וב"ניו יורק טיימס מגזין". מרגלית, שחזרה לאחרונה להתגורר בישראל, יודעת להבחין בפרטים הקטנים ולתאר את החברה הישראלית במבט מכיר ואינטימי וגם במבט חיצוני ששומר על ריחוק. את כתבות הפרופיל החלה לפרסם עוד הרבה לפני 7 באוקטובר, והשתקפו בהן התהליכים שעוברת החברה הישראלית, לרבות ההתפרקות לשבטים, האטימות והאלימות והפוליטיקה של העלבון.
ספרה "בבטן הלווייתן, דיוקנאות מחברה במשבר" (פרדס ואלטנוילנד) מכנס את מיטב הדיוקנאות שלה: סייד קשוע, העיתונאי והסופר שעזב את ישראל, כותב בעברית ועדיין מרגיש מנודה ממנה; מירי רגב, שהפכה טינה תרבותית לכוח פוליטי; הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין, מנסור עבאס, עינב צנגאוקר, איתמר בן־גביר, ינון מגל ואחרים. הספר נפתח בהקדמה אישית, שבה מתארת מרגלית את היום שבו נולדה בתה בבית החולים איכילוב בתל אביב, בעוד על גג הבניין נוחתים מסוקים שמשיבים חטופים ישראלים מעזה. והוא מסתיים בדיוקן־פרידה מאמה, הפילוסופית עדנה אולמן־מרגלית, העוסק באמהוּת ובזיכרונות ילדות מישראל שהשתנתה כליל.
ילדים: שירה גפן מפרסמת ספר ילדים חדש ומעניין, יפה וכאוב, שאותו ערכה על בסיס סיפורים ששמעה: "אין כניסה למפלצות, סיפורים מאת ילדי כפר עזה וילדי נחל עוז" (כנרת), בליווי איורים יפהפיים של עינת צרפתי ודוד פולונסקי. "שנה אחרי טבח 7 באוקטובר הגעתי לקיבוץ שפיים, שבו השתכנו משפחות עקורות מכפר עזה", היא כותבת בהקדמה. "נפגשתי עם ילדים בני 5 עד 9 שהסכימו להמציא איתי סיפור בדיוני לפרויקט 'ילדים מספרים'". שנה אחר כך פגשה את הילדים מנחל עוז. הספר מורכב מסיפורים מלאי דמיון וחופש מחשבה, שמתמודדים עם רגשות הפחד, החרדה והאימה מחד, ועם הסולידריות והמשפחתיות מאידך. "העורב והצבע האדום" מאת רועי אפרת בן ה־5, "האריה שפחד" מאת נורי שלמה רחמים בן ה־5, "התפוח והשד" מאת נטע בולטיאנסקי בת ה־8 ועוד רבים אחרים – הופכים את החוויה שעברו לסיפור עם רוח וכוח.
