כשרואים כבר לא מאמינים: כך ה-Deepfake מטלטל את דיני הראיות
במשך שנים נהנו תמונות, סרטונים והקלטות בבית המשפט ממעמד כמעט אינטואיטיבי של אמת. ההנחה הייתה פשוטה: אם זה צולם או הוקלט, כנראה שזה קרה. לכן שימשו מצלמות אבטחה, סרטוני טלפון והקלטות קול ראיות מרכזיות בהליכים אזרחיים ופליליים כאחד
בעבר, זיוף משכנע של תמונה, סרטון או הקלטה דרש מומחיות, זמן וכסף, ולכן הייתה הצדקה מעשית להנחת העבודה שלפיה רוב הראיות הדיגיטליות אמינות, והמחלוקת נסבה בעיקר על משקלן ולא על עצם האותנטיות שלהן. אלא שכיום אפשר לא רק לערוך ולעבד, אלא גם לייצר תכנים דיגיטליים משכנעים באמצעים זמינים, מהירים וזולים. טכנולוגיית ה-Deepfake ממחישה היטב את השינוי הזה: סרטון כוזב משכנע כבר אינו מחייב צוות מקצועי או תקציב גדול. כתוצאה מכך, סף הכניסה ליצירת זיופים ירד, וההנחה הראייתית הישנה נשחקת.
לכך מצטרפת תופעת לוואי מסוכנת במיוחד: "דיווידנד השקרן" (Liar's Dividend) - מצב שבו עצם קיומה של טכנולוגיית זיוף מתקדמת מאפשר לטעון שגם תיעוד אמיתי הוא מזויף. הבעיה, אם כן, אינה רק שקל יותר לייצר ראיות כוזבות, אלא גם שקל יותר להטיל ספק בראיות אותנטיות. לכן, בעידן ה-AI, בתי המשפט אינם יכולים עוד להסתפק באמון כמעט אוטומטי בראיה דיגיטלית, אך גם לא בחשדנות גורפת כלפיה, ובמקרים המתאימים נדרשת בחינה קפדנית יותר של מקורה, שלמותה ונסיבות יצירתה.
על רקע זה מתחדדת השאלה המשפטית אם עדיין אפשר להניח שראיה דיגיטלית היא אותנטית כל עוד לא הוכח אחרת, או שעידן הבינה המלאכותית מחייב, במקרים המתאימים, להקשיח את תנאי הסף ולקבוע דרישה מחמירה יותר להוכחת אמינות כבר בשלב מוקדם.
זו אינה שאלה עיונית בלבד, אלא קושי ראייתי ממשי: כיצד מוכיחים שראיה דיגיטלית היא אכן אותנטית? כאן מתחיל האתגר המשפטי - לא רק אתגר טכני, אלא כזה שנוגע להנחת היסוד של דיני הראיות. אם בעבר עצם קיומו של תיעוד העניק לראיה נקודת פתיחה נוחה יחסית, כיום המדיום עצמו כבר אינו ערובה מספקת לאותנטיות. לכן מתחדדת השאלה איזו תשתית ראייתית צריך בעל דין להניח כדי לשכנע שהראיה הדיגיטלית אכן משקפת את המציאות.
לקושי זה יש ביטוי מובהק בהליכים אזרחיים ופליליים. סרטון שנחזה לתעד התבטאות פוגענית, הודאה, הפרת משמעת או מצג מטעה עשוי לעמוד בלב ההליך, אף שהמחלוקת העיקרית תיסוב דווקא על השאלה אם מדובר בתיעוד אותנטי או בתוצר של מניפולציה דיגיטלית.
אפשר לטעון שלמשפט כבר עומד ארגז כלים לא מבוטל להתמודדות עם הקושי הזה: חוות דעת מומחים, בדיקות מקצועיות, חקירות נגדיות ודרישה להוכחת אותנטיות כתנאי לקבילות או למשקל. אלא שפסיקת בתי המשפט מהעת האחרונה מלמדת כי במקרים מסוימים אין עוד די בהנחות העבודה הישנות, וכי כבר בשלב הקבילות נדרשת תשתית קונקרטית יותר להוכחת מקור הראיה, שלמותה ונסיבות יצירתה.
בהמשך לכך בולט מעבר מגישה המתמקדת בזיהוי זיופים לאחר מעשה לגישה המבקשת לאמת מראש את מקורו ושלמותו של התוכן. הקושי לוודא אם קובץ מדיה שונה, נערך או פוברק מוביל להתפתחותם של כלים המתעדים את המסלול שעבר הקובץ - ממועד יצירתו ועד לשינויים שבוצעו בו. בתוך כך, פסיקת בתי המשפט מלמדת על נכונות גוברת לייחס משמעות לשאלה אם הוצגו קובץ המקור, נתוני המסגרת ומאפיינים המאפשרים בדיקה מקצועית של אותנטיות הראיה.
לצורך כך נעשה שימוש באמצעים כמו חתימות דיגיטליות, נתוני זיהוי מובנים של הקובץ ורישום של "טביעת אצבע" דיגיטלית ייחודית, כדי לבחון את מקור הראיה ושלמותה לא רק לפי מראה עיניים, אלא גם על בסיס תיעוד טכנולוגי. במילים אחרות, האמון הראייתי אינו יכול עוד להישען בעיקר על התרשמות חיצונית מן התוכן, אלא צריך להיתמך במקרים המתאימים גם באמצעי אימות אובייקטיביים יותר.
הדברים קיבלו ביטוי מובהק בת"א (מחוזי ת"א) 45944-12-20 הלן טרוויס נ' גלובל אפ טכנולוגיות (2010) בע"מ (23.06.2025), שבו פסל בית המשפט פלט מודפס של תכתובת סקייפ, בין היתר משום שלא הוגש המקור הדיגיטלי או עותק דיגיטלי המאפשר בחינת נתוני מסגרת וקוד גיבוב. המסר ברור: כאשר מדובר בראיה דיגיטלית הפגיעה למניפולציות, אין די בתדפיס או בהעתק פשוט אם לא ניתן לבדוק את "טביעת האצבע" הדיגיטלית של הקובץ.
מגמה דומה ניכרת גם בת"צ (מחוזי ת"א) 62112-09-17 אודי לדרגור נ' ח.ש בקרנה בשר הכפר בע"מ (31.10.2023), שם נדחתה בקשת האישור שהתבססה בעיקר על סרטונים ערוכים. בית המשפט עמד על כך שבעידן הדיגיטלי, ובפרט לנוכח יכולות AI, קל מאוד לערוך ולייצר תיעוד מטעה, והדגיש את "דרך המלך": הגשת המדיה הדיגיטלית המקורית בצירוף תצהיר של מבצע התיעוד עצמו, שיפרט את נסיבות הצילום, סוג המכשיר, מועד התיעוד, הגישה לקובץ והאפשרות לעריכתו.
אין פירוש הדבר שכל סרטון יחייב בדיקת מומחה יקרה. המשמעות היא שנקודת המוצא צריכה להיות זהירה יותר: לא להניח אמינות אוטומטית, אלא לבחון אילו אינדיקציות מצדיקות את קבלת הראיה או ייחוס משקל ממשי לה. במקרים מסוימים די יהיה בשרשרת שמירה סבירה ובעדות מתאימה, ואילו במקרים אחרים - במיוחד כשהראיה הדיגיטלית ניצבת בלב המחלוקת או כשמתעוררים סימני אזהרה - יידרשו גם מקור דיגיטלי, נתוני מסגרת או תצהיר מפורט של מבצע התיעוד.
במישור המעשי, אפשר לדרוש גילוי רחב יותר על מקור הראיה: כיצד הופקה, היכן נשמרה, מי העביר אותה והאם בוצע בה עיבוד. דרישות כאלה אינן מבטיחות אותנטיות, אך הן עשויות לאפשר זיהוי מוקדם של נקודות סיכון, ולעיתים אף לשמש חלק מן התשתית לבחינת קבילותה.
לצד זאת, יש מקום לעודד שימוש בכלים טכנולוגיים לאימות מקורם ושלמותם של קבצים, כגון חתימות דיגיטליות, נתוני זיהוי מובנים, קודי גיבוב ואמצעים המתעדים את הדרך שעבר הקובץ. כלים אלה אינם מושלמים, אך הם מחזקים את היכולת לבסס אותנטיות על נתונים חיצוניים בני בדיקה. במובן זה, הדרישה לעיון במטא-דאטה ובמאפייני הזיהוי של הקובץ היא חלק מהסתגלות דיני הראיות למציאות שבה מראה עיניים לבדו שוב אינו מספיק.
ייתכן גם שאין צורך מיידי בחקיקה רחבה. בתי המשפט כבר עושים, כאמור, שימוש בחלק מן הכלים הללו, לפחות במקרים מסוימים, ויכולים להמשיך לפתח אמות מידה זהירות ומובחנות יותר: להבחין בין ראיה דיגיטלית רגילה לבין ראיה בעלת פוטנציאל מניפולציה גבוה; בין מקרה שבו קיימים מקור דיגיטלי, נתוני מסגרת ותיעוד של שרשרת השמירה לבין מקרה שבו מוגש רק תדפיס, קטע ערוך או קובץ חסר; ובין טענת זיוף כללית לבין טענה קונקרטית המגובה בסימנים ממשיים. כך נכון יותר להבין את הפסיקה העדכנית - לא ככלל גורף, אלא כמגמה של הקפדה מוגברת על דרישות האותנטיות כאשר הראיה הדיגיטלית מרכזית או חשופה במיוחד למניפולציה.
השורה התחתונה: דיני הראיות עוצבו בעולם של מחסור במידע. האתגר של ימינו שונה: עודף מידע, קלות יצירה, מהירות הפצה וקושי גובר להבחין בין אמת לזיוף. לכן השאלה המרכזית כבר אינה רק איך לאתר מידע, אלא מתי אפשר לסמוך עליו ובאילו תנאים. Deepfake אינו עוד חידוש טכנולוגי מסקרן, אלא אתגר משפטי מהותי הנוגע לקבילות, להוכחת אותנטיות, למשקל ולנטלי ההוכחה. אין פירוש הדבר שכל ראיה דיגיטלית תיפסל בהיעדר בדיקה טכנולוגית מתקדמת, אך כן נדרש כיום מבתי המשפט לבחון בזהירות רבה יותר מתי דרושה תשתית אימות מחמירה יותר.
מאת עו"ד אורלי טננבאום, ליטיגטורית אזרחית - מסחרית, בעלים ומייסדת, אורלי טננבאום משרד עורכי דין OT-LAW OFFICE
d&b – לדעת להחליט
