כך הפך זוהרן ממדאני לסמל העידן שבו ויראליות חשובה מהאמת, ורגש חזק ממדיניות
בעידן שבו נאום של מועמד נמשך דקה וחצי, והכותרת חשובה יותר מהחזון, נולד דור חדש של פוליטיקאים. הם נראים כמו אקטיביסטים, נשמעים כמו משפיענים, ומבינים משהו שהפוליטיקה הישנה עדיין מתקשה להפנים: היום לא הציבור בוחר את המועמד, אלא האלגוריתם ששולט בחשיפה ברשתות.
המקרה של זוהרן ממדאני, המועמד הסוציאליסטי-איסלמיסטי לראשות עיריית ניו יורק שנראה בדרך הבטוחה לניצחון בבחירות שיתקיימו בעוד מספר ימים, הוא הסימן המובהק ביותר למהפכה הזו. הוא לא רק מייצג דור חדש של שמאל פרוגרסיבי; הוא מייצג דור חדש של פוליטיקה, כזאת שנולדה בתוך המערכת האלגוריתמית של טיקטוק, אינסטגרם ויוטיוב, וחיה לפי הקצב שלה.
ממדאני, בן 33, מבין היטב את הכללים החדשים. הוא לא מדבר לציבור, הוא מדבר לאפליקציה. המסרים שלו מעוצבים כך שיפעלו היטב במנועי ההמלצה: קצרים, רגשיים, חדים, כאלה שמייצרים הזדהות מיידית. הוא מתנהל כמו מי שיודע שהאלגוריתם הוא הזירה המרכזית של הדמוקרטיה החדשה.
האלגוריתם של טיקטוק אינו רק משקף את העדפות המשתמשים, הוא מעצב אותן
מחקרו של יהונתן דודלס, מומחה לטכנולוגיה מתל אביב, חשף את מה שפוליטיקאים "מהדור הישן" כמו אנדרו קואומו, יריבו של ממדאני, מעדיפים שלא לדעת: האלגוריתם של טיקטוק אינו רק משקף את ההעדפות של המשתמשים, הוא מעצב אותן . לפי המחקר נמצא כי תוכן שתמך בממדאני קיבל “חשיפה עודפת” משמעותית לעומת תוכן שתמך בקואומו. במילים אחרות, האלגוריתם לקח צד.
זאת לא קונספירציה סינית בלבד, אלא תופעה רחבה הרבה יותר. היא חושפת את המבנה החדש של דעת הקהל בעידן הדיגיטלי: המציאות שלנו עוברת דרך מתווך שמחליט מה נראה, מה נאהב, ועל מי נחשוב. בעבר נלחמו מועמדים על סיקור בעמוד הראשון של עיתון; היום הם נלחמים על מקום בעמוד ה־For You.
הפוליטיקה הופכת למותג
דור הפוליטיקאים החדש: מממדאני ועד אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, דרך אילהאן עומאר, מרשידה טליב ועד ג’מאל באומן, מבין שהמפתח להצלחה כבר לא נמצא במצע, אלא בנרטיב. הם לא רק פוליטיקאים; הם משפיענים עם שפה משלהם, טון קבוע, ופיד מעוצב.
הם מבינים שהשיח הציבורי פועל כמו שוק: תשומת הלב היא המפתח. מי שמצליח לייצר מעורבות, גם אם לא בהכרח אמון - מנצח.
אבל יחד עם ההצלחה מגיע גם המחיר. פוליטיקה שמכוונת לפי עקרונות האלגוריתם מתגמלת קיטוב, פשטנות והפחדה. היא מייצרת שיח של “אנחנו מול הם”, שבו כל מורכבות נעלמת. ככל שהסרטון קצר יותר, כך גם המחשבה. במובן הזה, האלגוריתם יצר לא רק דור חדש של פוליטיקאים, אלא דור חדש של אזרחים: צרכני רגש במקום כאלה שבאמת מתעמקים באג'נדה של המועמד.
העוינות של ממדאני כלפי ישראל היא עוד חלק מהויראליות של הקמפיין
המשמעות הרחבה של התופעה היא שהדמוקרטיה עצמה עוברת שינוי מבני. אם בעבר עמדו במרכזה מוסדות, מפלגות, פריימריז, כלי תקשורת, הרי שהיום, הכוח האמיתי מרוכז בידי חברות הטכנולוגיה.
האלגוריתם מחליט אילו מועמדים יקבלו במה, אילו נושאים יתפסו תאוצה, ואילו רעיונות יישכחו. זה לא נעשה בזדון, אלא כתוצאה טבעית של מנגנון שמטרתו למקסם צפיות, לא לייצר פלורליזם.
העוינות של ממדאני כלפי ישראל, מהגדרתה כמדינת אפרטהייד ועד תמיכתו בתנועת ה-BDS וסירובו לגנות את ארגון הטרור חמאס אינן רק ביטוי אידיאולוגי, אלא חלק מהסגנון החדש של הפוליטיקה בעידן האלגוריתם. בטיקטוק ובמדיה החברתית בכלל, עוינות לישראל לא נתפסת כמדיניות חוץ מורכבת אלא כמסר רגשי, קצר וקל לעיכול וממדאני שמה עליה את כל הז'יטונים.
המציאות מוצגת בשחור-לבן, והאלגוריתם מתגמל בדיוק את הפשטנות הזו: הוא מקדם מי שמחלק את העולם לטובים ורעים, מדוכאים ומדכאים. ממדאני פועל היטב בתוך המרחב הזה, הוא לא מסביר, הוא מייצר תחושת צדק. בעידן שבו סרטון של עשרים שניות חזק יותר ממאמר שלם.
הבעיה עם הפוליטיקה של ממדאני היא לא רק מה שהוא אומר, אלא איך הוא גורם לאנשים לחשוב. כשהכול מתנהל דרך סרטונים קצרים והאשטגים, אנשים כבר לא שואלים מה נכון, הם שואלים מה מפעיל אצלם הכי הרבה רגשות. הדור הצעיר מתרחק מהעובדות, וממדאני משתמש בזה בדיוק כמו משפיען שמוכר אג'נדה במקום מוצר. הוא לא מדבר על פתרונות, הוא מוכר "תחושת צדק" מזויפת. ובסוף, כששלטון הופך למופע רגשי, האמת מאבדת משקל. אולי זו הסיבה שהעמדות הקיצוניות שלו כלפי ישראל מצליחות כל כך באינטרנט, לא כי הציבור השתכנע, אלא כי הוא נסחף.
