פרשנות
המפלגות החרדיות מאיימות רק על עצמן
המפלגות החרדיות המציאו סוג חדש של פרישה מהממשלה: רק מוותרות על משרדי השרים והתפקידים הבכירים, מענישות את עצמן, אך בלי לאיים על הקואליציה או בהפלת הממשלה. זה מחיר הישענות היתר שלהן על נתניהו
את עליבות מהלכי המחאה הקואליציוניים של המפלגות החרדיות המחישה אתמול היטב העובדה שח"כ משה גפני, שפרש מהקואליציה, מילא בישיבת ועדת הכספים את מקומו של ח"כ ינון אזולאי מש"ס, שפרשה מהממשלה אבל לא מהקואליציה, שמילא את מקומו של גפני שהתפטר. זה קרה אחרי ששר הפנים משה ארבל מש"ס משך בשבוע שעבר את ההתפטרות שלו כי הוא לא הספיק למנות איש ש"ס למנכ"ל המשרד.
שוב ושוב הבהירו המפלגות החרדיות שהרבה יותר משחשוב להן שיעבור חוק השתמטות, חשוב להן שהממשלה תשרוד. כך היה כשאיפשרו את העברת התקציב, שחשוב להן לא פחות משהוא חשוב לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר האוצר בצלאל סמוטריץ'. כך היה כשהצביעו נגד החוק לפיזור הכנסת ב־12/6, אף שידעו שלא ניתן יהיה להעלות אותו שוב במשך חצי שנה. המרחק מחוק לפיזור הכנסת שעובר בקריאה טרומית לפיזור הכנסת יכול להיות שנים. סביר להניח שגם המידע על תקיפה צפויה באיראן השפיע. אבל המפלגות החרדיות העדיפו במודע לשלול מעצמן אפילו את אמצעי הלחץ הזה.
למפלגות החרדיות, ובייחוד ליהדות התורה, רע – אפילו רע מאוד – בממשלה הזו: בלי חוק השתמטות, עם סנקציות ומעצרים נגד תלמידי ישיבות משתמטים, חלק הולך וגדל מתקציב הישיבות מוקפא ותוספות שכר למורים החרדים בוטלו. ממשלה שהיתה אמורה להיות ממשלת הפנטזיות הפרועות ביותר של המפלגות החרדיות הפכה לממשלת סיוט. אבל בניגוד לקלישאה חסרת הבסיס שלהן, שהן יכולות לקבל יותר ממפלגות המרכז שמאל, הן יודעות שבאווירה הציבורית הנוכחית הן לא יכולות לקבל מהן דבר.
במשך שנים כבלו את עצמן המפלגות החרדיות יותר ויותר לנתניהו, עד שאין להן אופציה פוליטית אחרת. בפוליטיקה, מי שאין לו אופציות זוכה בעיקר לזלזול, לא להכרת תודה. כך אחרי שוויתרו על כל שמץ של איום להפלת הממשלה, המפלגות החרדיות מצאו עצמן במצב שהן יכולות להעניש בעיקר את עצמן על אי־העברת חוק השתמטות. כך נוצר מצב שהן פורשות מהקואליציה (יהדות התורה) ומהממשלה (ש"ס) רגע לפני סיום כנס הקיץ של הכנסת, כשאין לפרישה שום משמעות לפחות עד אוקטובר.
לנתניהו הסידור הזה נוח מאוד. הוא בתפקיד, ממשלתו יציבה בחודשים הקרובים והוא גם לא מואשם בהעברת חוק השתמטות. המפלגות החרדיות, לעומת זאת, מאבדות ביוזמתן את המאחזים הכל כך יקרים ללבן. ש"ס איבדה חמישה תפקידי שרים, כולל הפנים, שירותי דת והשר לחינוך חרדי. דגל התורה איבדה את תפקידי שר הבינוי והשיכון ויו"ר ועדת הכספים. אז נכון שכולם משתדלים להשאיר את האנשים שלהם כי זו פרישה שהיא חצי־פרישה, אבל מנכ"ל לא יכול לעשות דברים שבסמכותו של שר ושום דבר לא יכול לפצות את יהדות התורה על עמדת הסחטנות של יו"ר ועדת הכספים, שיכול לדרוש דמי מעבר על כל העברה תקציבית. בנוסף, פרנסתם של עשרות רבות של עוזרי שרים בסכנה.
כדי להבין את המצב האבסורדי שהמפלגות החרדיות נקלעו אליו, צריך לזכור את העובדה שמבחינתן הרבה יותר חשוב ממספר המנדטים שיקבלו, למפלגות חשובה התוצאה של הגוש הביביסטי. כל כך חזק הן מיקמו עצמן בגוש נתניהו שעכשיו הן לגמרי תלויות בניצחונו. ההיסטוריה מוכיחה שהקדנציות הגרועות ביותר למפלגות החרדיות היו בממשלות שבהן אחת מהן או שתיהן היו באופוזיציה. בכל הקדנציות האלו היה להן יותר מנדטים מהממוצע. הזעם בציבור החרדי על מעצר תלמידי הישיבות צפוי להוביל לאחוז הצבעה גבוה יחסית ככל שהדבר בכלל אפשרי אצל החרדים. אבל סביר להניח שאם זה היה תלוי בחרדים, הם היו מוותרים על כמה מנדטים כדי שנתניהו ינצח.
סיבה מרכזית לתלות הפוליטית האומללה הזו היא כמובן שהציבור של שתי המפלגות מאוד אוהד לנתניהו. מי שמוביל את הקו הזה, שקושר את גורלן של המפלגות החרדיות בגורלו של נתניהו, הוא יו"ר ש"ס אריה דרעי שמתפקד במידה רבה כמרכז של הגוש הביביסטי. דרעי שב וביטא זאת כשאמר בכנס פעילים של ש"ס בצפת לפני אישור תקציב 2025 ש"אנחנו לא מאיימים על הממשלה בנושא התקציב. הממשלה זה הבית שלנו".
אם אתה לא מאיים, למה שמישהו יתרגש כשאתה פורש? דרך ארוכה עברו המפלגות החרדיות מאז היו לשון מאזניים כשכולם מחזרים אחריהן ועד שהפכו לשפוטות של נתניהו ולסמרטוט רצפה פוליטי. יכול להיות שאחרי הבחירות, שהן כל כך מתאמצות לדחות, יהיה להן לא מעט זמן לחשבון נפש איך הן הכניסו את עצמן למצב הזה.
