לא על הייטק לבדו: החוסן של ישראל נבנה במפעלים
ההייטק, "הקטר של המשק" מקבל בדרך כלל את אור הזרקורים, אבל התעשייה היא "המנוע השקט" שפועל כל העת ברקע. בזמן שהמדינה דיברה על חדשנות, המפעלים דאגו ליציבות - הגיע הזמן להחזיר את הייצור הישראלי למרכז, כחלק המשלים של ההייטק
סיום המלחמה הוא רגע של תקווה, אך גם של אחריות. זה הזמן להחזיר את הכלכלה למסלול המהיר ולשים את הייצור הישראלי במרכז סדר העדיפויות הלאומי, לצד החדשנות וההייטק.
במשך שנתיים של לחימה, כשאזעקות הרעידו את הלב, עובדים גויסו והשמיים נסגרו, התעשייה הישראלית המשיכה לפעול. פסי הייצור לא דממו, העובדים הגיעו, והמחויבות לערך היצירה המקומית לא נעצרה לרגע. זו לא רק הצלחה עסקית - זו עדות לחוסן לאומי של ממש.
להיות חברה יצרנית בישראל זו משימה מאתגרת תמיד, אבל בשנתיים האחרונות זו גם הייתה הבעת אמון באנשים, בכלכלה, וביכולת שלנו להמשיך לחדש ולייצא, גם כשקשה.
שני מנועים , לא אחד
אנחנו אוהבים לקרוא לעצמנו “סטארט־אפ ניישן”, ובצדק. ההייטק הישראלי, המכונה "הקטר של המשק", הוא מנוע צמיחה אדיר, שמושך השקעות, בונה חדשנות ומשמש מקור לגאווה לאומית. אבל לצדו פועל מנוע נוסף, שקט יותר, אולי פחות נוצץ, אך לא פחות חיוני - התעשייה היצרנית, שמחזיקים את הכלכלה הריאלית.
לפי נתוני הלמ״ס לחודש ספטמבר 2025, יצוא הסחורות הסתכם ב־15.7 מיליארד שקל, כאשר 95% ממנו היה יצוא תעשייתי, כרייה וחציבה (ללא יהלומים) - נתון שממחיש עד כמה היצוא התעשייתי הוא עמוד תווך של הכלכלה המקומית. לפי הנתונים, היצוא התעשייתי הישראלי נשען על תעשיות טכנולוגיה עילית ומעורבת־עילית, המהוות יחד כ-77% מהיצוא. השילוב הזה בין הייטק לייצור ממחיש כי החוסן הכלכלי של ישראל נשען לא רק על חדשנות, אלא גם על היכולת לייצר, לייצא ולשמור על תעשייה פעילה ובת־קיימא. גם חלקה של התעשייה היצרנית בתמ״ג נותר יציב לאורך השנים ועמד בשנת 2024 על כ־11% מהתוצר, לפי נתוני הבנק העולמי.
התעשייה הזו אחראית לפרנסתם, באופן ישיר ועקיף, של מאות אלפי עובדים, לרבות באמצעות ספקים, תחבורה ושינוע, תחזוקה ושירותים נלווים. אלה האנשים שמתכננים, בונים, מרכיבים, מרתכים, , מייצרים ומייצאים.
בעידן שבו השווקים הופכים תנודתיים או נשבים בקסמן של אופנות חולפות, דווקא המפעלים בפריפריה, המהנדסים בקווי הייצור והטכנאים במעבדות הם אלה שמפגינים יציבות. הם הלב הפועם של הכלכלה הריאלית, והם ראויים ליותר הכרה, יותר כבוד ויותר השקעה.
לא “הייטק או תעשייה”, אלא “גם וגם”
בשנים האחרונות נדמה ששכחנו את זה. דיברנו על השקעות, על אקזיטים ועל בינה מלאכותית, אבל שכחנו את המכונות שפועלות ברקע. כשהיינו בממ"דים ובמקלטים, מאות אלפי עובדים באו בכל בוקר למפעל, הפעילו מכונות, ארזו מוצרים ושילחו סחורה לעולם עם מסמכים עליהם כתוב "Made in Israel".
אם אנחנו רוצים לבנות חוסן כלכלי אמיתי, אסור לנו לבחור בין בינה מלאכותית למלאכת כפיים. החדשנות מביאה רעיונות - הייצור מממש אותם. רק שילוב של שניהם יבנה כאן כלכלה שמבוססת לא רק על כישרון, אלא גם על עבודה.
הכוח שלנו בטכנולוגיה, המבחן בתעשייה
זה הזמן להציב את הייצור הישראלי במרכז סדר היום הלאומי ולא מתוך נוסטלגיה אלא מתוך ראייה כלכלית ארוכת טווח. כדי לבנות חוסן אסטרטגי אמיתי ויציב, נדרשת מדיניות תעשייתית יזומה, כזו שמבינה שתעשייה מודרנית היא לא נטל אלא מנוע צמיחה, במיוחד כשהיא מחוברת לחדשנות ולהיי-טק.
המדינה יכולה וצריכה ליצור מסגרת שתעודד השקעות במפעלים חדשניים בפריפריה, באמצעות הקלות מס, סיוע בתשתיות ותמיכה בהכשרה טכנולוגית מתקדמת. במקביל, יש להאיץ את תהליכי הדיגיטציה והאוטומציה במפעלי הייצור, כדי לשפר את הפריון ולחזק את כושר התחרות של ישראל מול השווקים באירופה ובמזרח הרחוק.
הרחבת תוכניות הסיוע והאשראי לחברות יצרניות היא צעד הכרחי, שיאפשר גם למפעלים בינוניים וחדשים לגשת למימון בתנאים נוחים, להשקיע בציוד מתקדם, בחדשנות ובחדירה לשווקים חדשים.
באמצעות הגדלת תקציבי הקרנות הקיימות ופתיחת מסלולים ייעודיים לתעשייה בפריפריה, המדינה יכולה להזרים חמצן פיננסי למנועי הצמיחה של המשק, בדיוק בזמן שבו הם נדרשים להתמודד עם עלויות ייצור גבוהות ותחרות עולמית גוברת. במקביל יש להשקיע בהכשרה מקצועית ובהסבת עובדים, כדי להתמודד עם המחסור ההולך וגדל במהנדסים, טכנאים ומפעילי ציוד מתקדם.
כי בלי תעשייה אין יציבות. בלי חיבור בין תעשייה להיי-טק, אין עתיד. אם שניהם יהיו במרכז, החוסן שלנו יהיה אמיתי, עמיד וארוך טווח.
נועם זילברשטיין הוא מנכ"ל HP Indigo
