דעה
מימון המונים: הגבול הדק בין חמלה ציבורית לניצול של חוקי המס
מימון המונים הפך בשנים האחרונות לכלי כלכלי חברתי מן החזקים ביותר בישראל. בלחיצת כפתור באתר אינטרנט, עשרות אלפי אזרחים נרתמים לסייע, לעיתים בתוך שעות ספורות, לכל מי שמתקשה לשאת על כתפיו קושי אישי או טרגדיה משפחתית. המודל הפשוט והישיר הזה יצר מהפכה שבמסגרתה הציבור כבר לא זקוק לעמותות או קמפיינים ממוסדים כדי להתגייס, הוא עושה זאת בעצמו.
והדוגמאות? הן רק הולכות ומתרבות. בשנה האחרונה ראינו קמפיינים עצומים ומהירים להצלת חיים ולשיקום חטופים ששוחררו, משפחות שגייסו מאות אלפים ואף מיליונים למימון סעד, טיפול ושיקום, כביטוי מרגש לערבות הדדית אמיתית.
אלא שלצד המקרים היפים, צמחו גם תופעות מכוערות של ניצול כלכלי שבו מנוצל אמון הציבור והפלטפורמות של מימון המונים לרווח אישי. במקרים מסוימים נחשפו קמפיינים שהציגו מצוקה רפואית או אישית קשה, כביכול, אך בפועל הם התגלו כתרמית. כאן מתרחש ניצול בוטה של האפקט הרגשי שמעורר מימון ההמונים והופך אותו לכלי ציני להונאת הציבור, זאת מבלי שיש מנגנון אפקטיבי לפיקוח שיסנן או יבדוק את אמיתות המקרה.
בנוסף, נרשמו גם מקרים של ניצול פוליטי. כך למשל, בקמפיין רחב היקף לגיוס כספים עבור איש ציבור לצורך מימון הוצאות משפטיות, התבקשו התורמים להעביר את כספם באמצעות עמותה בעלת אישור לפי סעיף 46. המשמעות הכלכלית היא שעל כל 100 שקלים שהאזרח תורם, המדינה מחזירה לו 35 שקלים מכספי כלל הציבור. במילים אחרות, תרומה פרטית לחלוטין הופכת למימון ציבורי עקיף. מצב זה מנוגד לתכלית סעיף 46, שנועד לתמוך במטרות ציבוריות מובהקות לכלל הציבור כמו חינוך, בריאות, מדע ורווחה, אך בוודאי שלא לתמיכה בהליך משפטי אישי של אדם מסוים. כאן הניצול אינו כלכלי בלבד - הוא גם פוליטי, משום שמימון ההגנה המשפטית של אדם פרטי הפך להיות מסובסד בפועל על ידי כלל משלמי המיסים.
השאלה המרכזית היא האם כל תרומה "טובה" מזכה בהטבת מס? התשובה החד משמעית היא: לא! רק תרומה לעמותה בעלת אישור לפי סעיף 46 מזכה את התורם בהחזר מס. הדין הישראלי אוסר להשתמש במנגנון התרומות המזכה במס לצורך מטרות פרטיות, גם אם הן נתפסות כציבוריות, פופולריות או מוצדקות. סעיף 46 נועד לתמוך במטרות ציבוריות רחבות כגון דת, חינוך, בריאות, רווחה, מדע ותרבות ולא בפתרון מצוקתו של אדם אחד, משפחה אחת, חייל אחד או איש ציבור מסוים. עמותה המבקשת אישור 46 חייבת להוכיח שהיא פועלת לטובת הציבור הבלתי מסוים, ולא לקידום אינטרס אישי של גורם פרטי כלשהו.
לכן לדוגמא, תרומות למימון טיפולים לחטופים מסוימים ששוחררו הן תרומות פרטיות לגיטימיות לחלוטין, אך אינן יכולות להתבצע דרך עמותה לצורך קבלת הטבת מס. כל תרומה כזו, גם אם ניתנת בתום לב, איננה עומדת ברף "המטרה הציבורית" ולכן אינה מזכה בזיכוי ממס.
והשאלה השנייה - האם המקבל חייב במס? כאן המצב מורכב יותר. ככל שהמימון ניתן מתוך רחמים, חמלה או רצון לעזור והמקבל אינו נותן תמורה, אין למקבל התרומה "מקור הכנסה" כהגדרתו בחוק ויש טעם טוב לראות בה “מתנה” ולא הכנסה חייבת במס.
אבל מה קורה כשזה כבר לא טיפול רפואי, אלא מימון חופשה, עסק צדדי או “עזרה” שמגיעה בהיקפים של מאות אלפי שקלים? כאן הגבול מיטשטש. וככל שהמימון נוגע לפעילות כלכלית של המקבל כמו גיוס כספים לעסק, מימון שירות או מוצר עתידי - זה כבר עלול להיחשב כהכנסה לכל דבר.
המסקנה ברורה: העולם השתנה מזמן, אבל החקיקה נותרה מאחור. הציבור תורם מתוך רצון לעזור, לא מתוך רצון לתכנון מס. מנגד, המדינה מתקשה להתעלם מעשרות מיליוני שקלים הזורמים בין אנשים ללא כל פיקוח או תלות במדיניות מס ברורה.
הפתרון הוא יצירת ודאות רגולטורית באמצעות עמדת מדיניות רשמית של רשות המיסים, שתבחין באופן חד בין שני סוגי מימון המונים: הראשון הוא מימון המונים הומניטרי שנועד לסיוע במצוקה אנושית. הוא צריך להיות נקי ממס, פשוט, וללא חשש או בירוקרטיה מיותרת.
השני, לעומת זאת, הוא מימון המונים כלכלי עסקי, שחייב להיחשב כפעילות עסקית לכל דבר שתהא שקופה, מדווחת וממוסה בהתאם. בנוסף, נדרשת הבהרה מפורשת לאבחנה בין תרומות לפי סעיף 46, המזכות בהטבת מס, לבין כל מודל תרומה אחר שאינו עומד בקריטריונים של תרומה ציבורית.
ארז אורעד הוא רו"ח כלכלן ומשפטן ממשרד מאיר מזרחי ושות' - א. רפאל, עורכי דין. מומחה למיסוי עמותות ומלכ"רים, לשעבר מנהל תחום בכיר ברשות המיסים ואחראי על סעיף 46 לפקודת מס הכנסה
