הממשלה לוקחת לנו מיליארדים מהכיס - אז למה אנחנו שותקים?
הממשלה מעבירה מיליארד שקל מתוכנית הפיתוח לחברה הערבית לביטחון ומכינה קיצוץ רוחבי נוסף של 2.5 מיליארד, כשההוצאה האזרחית של ישראל כבר בתחתית בקרב המדינות המפותחות. בצרפת יוצאים לרחובות בגלל מחסור במורים וכיתות צפופות, אבל בישראל, שבה המצב חמור בהרבה, הקיצוצים עוברים כמעט ללא מחאה. איך התרגלנו לקבל כל כך מעט מהממשלה, ולמה דווקא ערב הבחירות הכלכלה נעלמה מהשיח הציבורי?
פחות משבועיים לפני הבחירות לכנסת, אישרו השרים בהצבעה טלפונית העברה של מיליארד שקל מתוכנית הפיתוח התלת־שנתית לחברה הערבית לתקציב הביטחון, וקיצוץ רוחבי נוסף של 2.5 מיליארד שקל צפוי בעקבותיו. בסך הכול 3.5 מיליארד שקל שיוצאים מהצד האזרחי של התקציב. משמע: הישראלים יקבלו פחות חינוך, פחות בריאות, פחות תשתיות.
הסיבה הרשמית היא עסקת מסוקי האפאצ'י מבואינג, שנתקעה על פער מימון של כ־288 מיליון דולר. הסיבה העמוקה היא דפוס: כשנדרש מקור מהיר, הממשלה הזאת פונה תמיד לאותו מקום - ההוצאה האזרחית, ובמיוחד לסעיפים שאין מאחוריהם שותפה קואליציונית, בדגש על המגזר הערבי.
בדמוקרטיה מתפקדת, קיצוץ בהיקף כזה ערב בחירות היה הופך לסוגיה מרכזית בקמפיין. כאן הוא עבר בשקט מוחלט. כאילו זה דבר מן השגרה. בלי דיון ציבורי, בלי הפגנות, בלי ציוץ. אף מפלגה לא הניפה אותו כדגל, ובשיח הבחירות כלכלה כמעט אינה קיימת. זו הממשלה שבמשמרתה התרחש השבעה באוקטובר, והיא מבקשת עכשיו את אמון הציבור מחדש מבלי להציג תוכנית כלכלית-חברתית ל-4 השנים הבאות, ובאותו שבוע גם מקצצת בשירותים לאזרחים.
כדי להבין עד כמה הצעד חמור, צריך להתחיל מנקודת הפתיחה. ב־2023 עמדה ההוצאה האזרחית של ישראל - ההוצאה הממשלתית בניכוי ביטחון ותשלומי ריבית - על 31.1% מהתוצר. לפי נתוני ה-OECD הממוצע בקרב המדינות המפותחות עמד על 41.2%. מבין 31 המדינות בנתונים, רק קוסטה ריקה ואירלנד הוציאו פחות, ואירלנד היא מקרה חריג שבו התוצר מנופח ברווחי תאגידים רב־לאומיים. ישראל אינה מתחת לממוצע. היא בתחתית של התחתית.
הפער מול המדינות שישראל מבקשת להידמות להן גדול עוד יותר. מכון "אהרן" למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן משווה את ישראל ל"מדינות סמן": אוסטריה, דנמרק, פינלנד, הולנד ושבדיה. ההוצאה האזרחית הממוצעת בהן ב־2023 עמדה על 46.4% תוצר, פער של יותר מ־15 נקודות תוצר. בחשבון פשוט ממשלת ישראל היתה צריכה להשקיע 31.5 מיליארד שקל נוספים בסעיף זה כדי להגיע לרמה של אותן מדינות. הבעיה היא שמדובר בפער שלא נוצר בגלל המלחמה. גם לא בגלל מחזור כלכלי שלילי. זהו פער מבני: בכל סדרות של ה-OECD מאז אמצע שנות ה־90, ישראל נמצאת הרחק מתחת לממוצע.
והקיצוץ נופל דווקא במקום הכי לא נכון שניתן לעלות על הדעת. מכון אהרן פרסם החודש אסטרטגיה כלכלית לממשלה הבאה, ובה אומדן לתרומתן של רפורמות שונות לקצב הצמיחה השנתי. התרומה הגבוהה ברשימה, 0.4 נקודת אחוז בשנה בעשור הקרוב, מיוחסת לשילוב החברה הערבית בתעסוקה ובהון האנושי. היעד שמכון אהרון מציב ל־2035 הוא שיעור תעסוקה של 83% לגברים ו־72% לנשים בחברה הערבית בגילי 25–44. הכלים: חינוך, הכשרה, תחבורה, תשתיות ורשויות מקומיות - בדיוק סוג ההוצאה שתוכניות הפיתוח לחברה הערבית מממנות.
במילים אחרות, החברה הערבית, כחמישית מהאוכלוסייה, היא לפי מכון אהרון המנוף הגדול ביותר שיש לישראל להאצת הצמיחה. ודווקא ממנה נלקח המיליארד. הקיצוץ גם מתעצם משנה לשנה: 169 מיליון שקל ב־2027, 342 מיליון ב־2028 ו־453 מיליון ב־2029. הנטל הכבד נדחה לשנים שבהן ייתכן שממשלה אחרת תנהל את התקציב.
הבעיה היא שזו לא הפעם הראשונה: ביולי 2023 דרש שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', קיצוץ של 130 מיליון שקל מתוכנית החומש לחברה הערבית כדי לממן מלגות לתלמידי ישיבות. בן גביר קרא אז לבטל את התוכנית כולה, ולא רק לקצץ בה. באוגוסט אותו סמוטריץ' הקפיא כספים לרשויות הערביות ולתוכנית החומש. הוא כינה אותם "כספים פוליטיים, חלק מהשוחד לחברה הערבית ולעבאס". בינואר 2024 הממשלה החליטה לקצץ 15% בכל ההחלטות לפיתוח החברה הערבית לשנים 2024–2026. במסגרת תקציב 2025 קוצצו יותר מ־2 מיליארד שקל מתוכניות לחברה הערבית, מהם 812 מיליון מהחלטה 550- ובדצמבר 2025 השרים בן גביר ומאי גולן דרשו להעביר 2.5 מיליארד שקל מהחלטה 550 למשטרה ולשב"כ.
במונחי מאקרו, כ־320 מיליון שקל בשנה הם סכום קטן, מאיות האחוז מהתוצר. הקיצוץ הזה לבדו לא ימחק את התרומה לצמיחה. אבל הוא כן חושף סדר עדיפויות: כשצריך למצוא כסף מהר, הממשלה פונה לסעיף שמחולל צמיחה, לרבות לאוכלוסיה שמחוללת הכי הרבה צמיחה. תוכניות פיתוח רב־שנתיות נשענות על ודאות. רשות מקומית שלא יודעת אם התקציב שהובטח לה יגיע, לא תתחיל לבנות. הבעיה הגדולה היא שאת התוצאות נרגיש רק בעוד כמה שנים - הנזק אינו מיידי. הבעיה השנייה היא כי בשיח שנוצר בישראל, משאבים לאינטגרציה ופיתוח החברה הערבית - שם עדיין נרשמים פערי הפריון הגדולים במשק, שווה ל"כניעה לערבים".
והנקודה הכי מקוממת: ובאותה שעה ששרי ממשלת נתניהו-סמוטריץ' מעבירים את המסור החשמלי על המשאבים שיבטיחו המשך הצמיחה של ההייטק ושל המשק, חלק אחר מהתקציב "האזרחי" מוגן היטב: בהצעת התקציב ל־2026 הוקצו כ־5 מיליארד שקל לכספים קואליציוניים, ובהם 2.1 מיליארד שקל לרשת החינוך העצמאי המזוהה עם יהדות התורה ו־1.2 מיליארד לרשת המזוהה עם ש"ס. כספים לרשת פרטית שלא מלמדת ליב"ה וממשיכה לחנך להשתמטות לצה"ל ולאי כניסה לשוק העבודה. במקביל, משרד ההתיישבות של אורית סטרוק קיבל 425 מיליון שקל, כחלק מחבילת משרדים מיותרים שעלותה כ־1.4 מיליארד שקל. כלומר, הממשלה אינה מצמצמת את ההוצאה הציבורית; היא מחליטה מי יקבל אותה. כאן סדר העדיפויות ברור ותקופת הבחירות מורגשת היטב. כספים קואליציוניים הם תשלום פוליטי, והם שורדים כל סבב קיצוצים. תוכנית לחברה הערבית, שאין לה שותף בשולחן הממשלה, היא הראשונה ללכת.
התמונה מתחדדת כשמסתכלים החוצה. צרפת תחילה. מאז סוף ספטמבר חוסמים תלמידי תיכון צרפתים בתי ספר ברחבי המדינה ובימים האחרונים צרפת עולה בלהבות כאשר חלקים נרחבים של החברה האזרחית הצטרפו למהומות. בין הטענות המרכזיות של התלמידים: מחסור במורים וכיתות של 32 עד 36 תלמידים. בישראל ישנן כיתות גם עם 40 תלמידים, וכל זה קורה במדינה שההוצאה האזרחית שלה היא 54.2% תמ"ג - כמעט פי 1.75 מזו של ישראל. אין ספק שמאז שפרצו ההפגנות, גורמים פוליטיים בעלי אינטרס מנסים לרכוב על הגל. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שיש מדינות שבהן, ברגע שנוגעים בהוצאה ובשירותים שהממשלה מחויבת לספק במסגרת החוזה החברתי, הציבור יוצא לרחובות. הטענה אינה כי ממשלת צרפת לא צריכה להתייעל, אלא שברגע שנוגעים בשירותים האזרחיים שהממשלה התחייבה לספק לאזרחים – העם שורף את המדינה כי הוא חש פגיעה בזכויות שלו. בישראל כיתות צפופות, פקקים אינסופיים על רקע חוסר תכנון ותשתיות, מחירי דיור מהגבוהים בעולם ותורים של חצי שנה לאורטופד הפכו לתפאורה קבועה שאיש אינו מתווכח איתו.
השבוע פרסמה קרן המטבע הבינלאומית (IMF), הארגון הכלכלי החשוב בעולם, את הדו"ח החצי שנתי. מה שבולט בסקירה הפיסקלית שמלווה את הדו"ח השנה הוא כמה מעט מרחב תמרון תקציבי נותר לממשלות. התמונה הכוללת איננה מרנינה: חוב ציבורי גבוה, עלויות מימון גבוהות ולחצי הוצאה גוברים. המשמעות לישראל, בתרגום חופשי: השקל השולי של כל תוספת הוצאה נעשה יקר יותר. ישראל נמצאת השנה הרביעית ברציפות בגירעון עמוק: הגירעון הכולל של ישראל עמד על 5.4% תוצר ב־2023, 8.1% ב־2024 ו־5.2% ב־2025 והשנה הצפי הוא 4.9% תוצר– שלוש שנים רצופות מעל 5%. לכן כל שקל תוספת ממומן בחוב, והחוב עולה היום הרבה יותר מבעבר: תשואת האג"ח הממשלתיות ל־10 שנים עומדת על כ־4.3%, כשלפני עשור ריבית בנק ישראל הייתה כמעט אפסית. כשהשקל השולי יקר כל כך, צריך לשמור עליו הרבה יותר טוב – ולהפנות אותו למקום שמחזיר אותו בצמיחה, לא בבטלה, אבטלה, בורות או טובות הנאה פוליטיות.
השבוע זכו שני פרופסורים אמריקאיים בפרס נובל לכלכלה והתרומה שלהם הייתה הכרה בחשיבות הציפיות להתנהגות כלכלית. הפער בין צרפת לישראל אינו בנתונים, אלא בקטגוריה הזו: הציפיות. ציבור שמצפה לשירותים ציבוריים מגיב כשהם נשחקים. ציבור שהתרגל להוצאה אזרחית בתחתית הטבלה כבר לא שם לב שהיא יורדת עוד. ממשלה שמבינה זאת יכולה לקצץ 3.5 מיליארד שקל שבועיים לפני הבחירות, להמשיך לשלם כספים קואליציוניים, ולא לשלם על כך שום מחיר פוליטי. זה האירוע המטריד מכולם.
