הקרב הסתיים, הפציעה נשארה — והמדינה מתנערת
לוחם שנפצע בגופו במהלך שירותו ומאוחר יותר נפטר כתוצאה מפציעתו יוכר כחלל צה"ל. אבל כאשר הפציעה היא נפשית, והלוחם שם קץ לחייו לאחר שחרורו בשל הטראומה שחווה בשירות הצבאי, החוק אינו מכיר בו כחלל צה"ל, גם כאשר קיים קשר סיבתי ברור בין השירות לבין מותו.
זהו אחד האבסורדים המשפטיים והציבוריים שהתעוררו בעקבות מלחמת חרבות ברזל. דווקא בשעה שהמדינה מכירה בכך שפוסט־טראומה הפכה לאחד ממחירי המלחמה המרכזיים, היא אינה משלימה את רצף האחריות כלפי מי שפציעתם הנפשית הכריעה אותם לאחר שפשטו את המדים.
הנתונים ממחישים את היקף המשבר. אגף השיקום של משרד הביטחון מטפל כיום בכ־26,200 פצועי המלחמה, כאשר 65% מהם מתמודדים עם מצוקה נפשית או פוסט־טראומה. במשרד הביטחון מעריכים כי עד 2028 יטפל האגף בכ־100 אלף נכי צה"ל, מהם כ־50 אלף מתמודדי פציעה נפשית.
פוסט־טראומה אינה מסתיימת בפגיעה בתפקוד או בצורך בטיפול, והיא עלולה להפוך גם לגורם סיכון לאובדנות. על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת 2024 תועדו 272 ניסיונות אובדניים בקרב לוחמים על רקע המלחמה. נתונים עדכניים יותר שהוצגו בכנסת מצביעים על 279 ניסיונות אובדניים בין ינואר 2024 ליולי 2025, כאשר לוחמים היוו את רוב מקרי האובדנות בצה"ל באותה תקופה. זאת מבלי למנות את משרתי המילואים ששלחו יד בנפשם לאחר ובעקבות השירות הצבאי.
ובכל זאת, דווקא כאשר הפציעה הנפשית גובה את חיי הלוחם לאחר שחרורו, המדינה מתייחסת אל מותו במנותק מהשירות הצבאי ואינה מכירה בו כחלל צה"ל.
בעתירה שהגישו מכון ירושלים לצדק ופורום יהלומי קרב ביקשו העותרים לתקן את העיוות הזה. בית המשפט העליון דחה את העתירה, אך הבהיר כי מדובר בסוגיה שעל המחוקק להסדיר. במקביל קבע ההרכב קביעה עקרונית בעלת משמעות: פגיעה נפשית אינה פחותה מפגיעה פיזית ויש לראות בה פגיעה שוות ערך לכל דבר ועניין.
זו אינה רק שאלה מוסרית, אלא גם שאלה של מדיניות ציבורית וכלכלה. המדינה כבר משקיעה מיליארדי שקלים בטיפול בפצועי הנפש, משום שהיא מכירה בכך שפוסט־טראומה היא פציעת מלחמה. אם כך, קשה להצדיק מצב שבו אותה מדינה מתנערת מאחריות דווקא כאשר הפציעה מובילה למותו של הלוחם. מי ששלח יד בנפשו עקב המראות הקשים שחווה במהלך השירות שבו הגן על המדינה אינו נחשב לחלל צה"ל, ומשפחתו אינה מוכרת כמשפחה שכולה. אין עוול גדול מזה.
מערכת הבחירות הקרובה היא הזדמנות לתקן את הכשל הזה. מי שמדבר על שוויון בנטל חייב לדבר גם על שוויון באחריות. הכרה בלוחמים שנפטרו כתוצאה מפציעתם הנפשית אינה רק תיקון למשפחותיהם; היא השלמת החוב המוסרי, המשפטי והלאומי של המדינה כלפי מי שנשאו את מחיר המלחמה גם הרבה אחרי שהקרב הסתיים.
גיא אקוקה הוא עו"ד במכון ירושלים לצדק
