פרשנות
עסקת הגז עם מצרים: "הסכם היסטורי" או בכייה לדורות?
הצלחת עסקת יצוא הגז למצרים תלויה בשאלה אחת: האם תהיה תחרות במשק הגז? ההסכם קובע שעד 2032 לא תהיה תחרות, וכבר עכשיו המחיר גבוה מהמחיר הנוכחי. אם ועדת דיין לא תכריח יצירת עודף היצע – הצרכנים הישראלים ישלמו את המחיר של הלחץ האמריקאי
אחרי כל המילים הפומפוזיות ששמענו מראש הממשלה ומשר האנרגיה, כגון "העסקה הגדולה ביותר ביצוא הישראלי" ו"הסכם היסטורי" – מה שעומד על כף עסקת הגז הענקית מול מצרים הוא משק האנרגיה של מדינת ישראל – שגורלו עדיין לוט בערפל.
שם המשחק במשק הגז הישראלי הריכוזי הוא "תחרות", דבר שהיום כמעט איננו. כדי שההסכם, שהוא "סביר", יהפוך לטוב (ולא לגרוע ביותר) – נדרש מנגנון של "עודף היצע" שיבטיח תחרות.
המשא ומתן בין הממשלה לבין שותפויות הגז נוהל סביב שלושה צירים: ביטחון אנרגטי, מחירים ותחרות. לגבי ביטחון אנרגטי, המו"מ היה טריוויאלי: הרי לא יעלה על הדעת שבמקרה של משבר (בגין מלחמה או כל גורם אחר) שותפויות הגז ייצאו לחו"ל כאשר אין לישראל גז. בהקשר הזה הובטח שלא יהיה מחסור של גז טבעי במשק כל עוד קיים כושר הפקה מספק במאגר. אבל זו הבטחה ברורה מאליה.
לגבי המחיר – שזו היתה סוגייה יותר קריטית – נשאר המנגנון של המתווה המקורי, אך נקבע מחיר של 4.7 דולר ל-mm BTU עם מנגנון הצמדה לתעו"ז (תעריף עומס וזמן). כלומר, המחיר יוצמד למחיר החשמל הביתי, שעולה בכ-1%-2% לשנה.
האם זה טוב? תלוי את מי שואלים. מצד אחד, המחיר הנוכחי של הגז הוא 4.5 דולר ל-mm BTU – נמוך מהמחיר שנקבע בהסכם (4.7 דולר). כלומר, כבר מהיום הראשון נשלם יותר. יתרה מכך, בגלל מנגנון ההצמדה, המחיר ימשיך לעלות שנה אחר שנה - ממש לא אידיאלי בלשון המעטה.
מנגד, יש הטוענים כי ההסכם מאפשר בסך הכול "יציבות מחירים", שזה דבר לא טריוויאלי בכלל. מחירי האנרגיה הם מהתנודתיים והלא-צפויים ביותר בכלכלה העולמית, וזאת במיוחד בתקופה שלנו, כאשר העולם נמצא במצב של חוסר יציבות גיאו-פוליטית גבוהה.
הרובד השלישי - וזה הסיפור הגדול - הוא התחרות. אין באמת תחרות בשוק הגז הישראלי: שברון האמריקאית היא הבעלים של 40% ממאגר לווייתן ורבע מתמר, ויש לה גם את השליטה התפעולית במאגרים. למעשה, שברון מחזיקה באופן אפקטיבי ב־90% מהעתודות. הממונה על התחרות, מיכל כהן, הגדירה זאת כמצב "בעייתי" והבהירה שהמדינה נדרשת לעודד שחקנים חדשים להישען על המאגרים הקיימים. אלא שהשחקנים החדשים מעטים, והקיימים נעלמים - מאגר כריש, שיצר תחרות מסוימת, כמעט אזל.
כלומר, הפרספקטיבה מבחינת תחרות היא שלילית ביותר ומונופול כבר נראה באופק. הדרך המקורית שהאוצר מצא כדי לחולל תחרות איננה הגבלות על יצוא, אלא מנגנון של "עודף היצע". היות שלמאגרים יש את כל הגז שהמשק הישראלי צריך, אין באמת תחרות. לכן, האוצר רוצה להכריח את מאגרי הגז להשאיר בישראל יותר גז ממה שהמשק צריך. כשיש יותר גז פנוי ממה שהשוק המקומי צורך - המאגרים חייבים להתחרות ביניהם כדי למכור אותו, אחרת הם "נתקעים" איתו או חייבים להשאיר אותו מתחת לאדמה - וזה אומר הפסדים.
זו בעצם הדרך היחידה למנוע העלאת מחירים עתידית, כי רק כאשר הם יתחרו באמת - המחירים יירדו. זו הסיבה שהשותפויות זעמו כאשר שמעו כי במסגרת חוק ההסדרים האוצר הציע לקבוע כי לא ניתן יהיה לייצא יותר מ-85% מהפער בין הביקוש המקומי ליכולת ההפקה, כך שהשוק המקומי יקבל יותר גז ממה שהוא זקוק לו. לפי האוצר, זה מה שיאלץ את המאגרים להתחרות ביניהם ולהוריד מחירים, אך לפי השותפויות המשמעות היא אי ניצול ולכן הפסדי עתק.
הצעת האוצר לא נכללה בסוף בחוק ההסדרים, אבל עדיין יש תקווה שזה יקרה: ועדת דיין (או בשמה המלא: הוועדה לבחינת מדיניות משק הגז הטבעי, בראשות ד"ר עמית דיין) שוקלת להכניס את המנגנון של יצירת עודף היצע למסקנותיה הסופיות.
ועדת דיין הוקמה על־ידי משרד האנרגיה כדי לבחון מחדש את כללי יצוא הגז של ישראל, חלוקת הגז בין השוק המקומי לבין יצוא וסוגיות תחרותיות במבנה משק הגז. היא טרם הגישה את המלצותיה (ואגב לא ברור מדוע מיהר משרד האנרגיה לאשר את העסקה עם מצרים לפני שזה קרה).
ישנה הסכמה גורפת בקרב הגורמים בממשלה (משרדי האנרגיה והאוצר) כי אסור שהשותפות יוכלו לייצא את כל מה שהשוק המקומי לא צורך, כי אז לא תהיה תחרות. בלווייתן אף הפצירו במדינה לוותר על העניין הזה – בתמורה להבטחת מחירים. אבל נציגי המדינה הבינו כי שם המשחק הוא התחרות. למעשה, ההתעקשות של הפקידות על הגבלת מחירים היתה מעין "ביטוח" כדי שבסוף לא ייווצר מצב שאין עודף היצע (ולא תחרות) וגם לא מגבלות על המחיר. קרי, למנוע מצב שהמדינה תצא קירחת מכאן ומכאן.
ההסכם הנוכחי קובע כי עד 2032 אין תחרות. כלומר, ההסכם מעניק למדינה סמכות להקפיא את היצוא משיקולי תחרות רק בעוד 7 שנים. עד אז, אין עודף היצע. אין ספק שהיה עדיף שהדבר הזה יקרה הרבה לפני, אך זה המצב וזה הוויתור של המדינה.
עד כמה זה גרוע? תלוי למי. בגדול, לא צפויות חתימות של חוזים חדשים עד 2030, כך שהעובדה שאין תחרות אינה נוראית. מי שבכל זאת הולך להיפגע – ובאופן משמעותי – הן חמש תחנות הכוח החדשות שאמורות לקום בשנים הקרובות. הן הולכות לנהל מו"מ על מחיר גז מול מונופול - מצב לא כדאי עבורן.
ב-2032 הממשלה תוכל להנחות את הממונה על הנפט במשרד האנרגיה להפחית את כמויות היצוא בשביל ליצור את עודף ההיצע הנדרש. נניח שהשותפויות מפיקות 100%, מתוכם 80% ב"פירם" (אספקת כמות חובה בהתאם לחוזה ארוך טווח) ו-20% ב"ספוט" (כמות שאפשר להקטין ולשחק איתה שכן היא נקבעת לפי יום); ונניח שהממונה יקבע כי יש ליצור עודף היצע של 10% - אזי במקום ספוט של 20%, הוא יכול להכריח את השותפויות לייצא רק 10%. כך ייווצר עודף היצע של 10% - והשותפויות יצטרכו להתחרות כדי להיפטר ממנו ולא להיתקע איתו.
אבל דבר כזה לא הוכרע, ורק ועדת דיין תוכל לקבוע אותו. אם זה יקרה - תהיה תחרות; אם לא, ההסכם שנחתם היום יהפוך לבכייה לדורות. אבל עד אז, אלוהים גדול. מי יזכור ב-2032 מה היה בסוף 2025? כבר תהיה ממשלה אחרת. ואם נתניהו יהיה עוד ראש ממשלה - הוא כבר יאשים את בנט או את אוסלו.
אין עוררין שהמשך המו"מ היה מיטיב עם המדינה, אבל היה לחץ שהגיע היישר מוושינגטון, מהבוס הגדול של מדינת ישראל: דונלד טראמפ. הפוליטיקאים הישראלים – בנימין נתניהו ואלי כהן - היו ערוצים שדרכם עבר הלחץ של טראמפ לשחקנים הישראלים. טראמפ רצה את ההסכם - ובאותו רגע נגמר הסיפור.
מדוע טראמפ כל כך רצה את ההסכם? הסיבות לכך רבות. הן נעות בין שמירת האינטרסים של חברות הנפט האמריקאיות (ובראשן שברון) לבין סיוע למצרים המקרטעת והסובלת ממשבר אנרגיה שמטלטל אותה. כמו כן, טראמם מעוניין לחזק את השפעתו בשוק האנרגיה במזרח התיכון וגם לפגוע בגז הרוסי באמצעות יצירת חלופה לו. אגב, זו סיטואציה יותר נוחה לנתניהו וכהן, שנתנו לצדדים למצות את המו"מ כמה שהיה אפשר - ולהפיל את התוצאה (מאחורי הקלעים כמובן) על הלחץ של ארה"ב של טראמפ.
