דעה
לא רוצים רק לציין עצמאות – אנחנו מבקשים גם לחגוג אותה
כמעט 575 ימים של כאב, התמודדות וערבות הדדית לימדו אותנו מה חשוב באמת. הגיעה העת לדבר גם על התקווה, על האנשים שבנו מחדש גם כשעוד בער מסביב – ולבקש את השמחה, השלמה, לכל חלקי העם והחברה - וכמובן שזה יוכל להתקיים רק ברגע שכולם יחזרו
פעם אלתרמן הפציר שלא לזכור רק לרע את ימי הרעה. כמה נחמד לחשוב שעוד נגיע לרגע המתקדם בהתמודדות עם הטראומה המתמשכת שנקראית "חרבות ברזל".
קשה להסביר את האמונה בכך שהרגע הזה יבוא, שכן אמונה לא צריכה הסבר, אלא אמונה. אמונה שנשמח יותר, שעוד נדבר יותר על הכוחות שהיו לאלו שחולצו תחת אש מבתיהם וחזרו למרות הכל לאחר מספר שנים, אמונה שנהלל יותר את אלו שיצאו להילחם על הבית משך מאות ימים ושילמו מחירים משפחתיים ותעסוקתיים עת קידשו את קיומנו, שנזכור את החברה האזרחית בישראל שהיא - היא מדינת ישראל האמתית, המתנדבת, הלוחמת, הערבה הדדית על אף הבדלי קבוצותיה. עוד נספר על אלו שביקשו להיות הראשונים לבנות מחדש, לכסח את הדשא ולשתול פרחים בישובים מפונים - גם כשהטילים עוד נפלו בהם, ומועד השיבה אליהם לא היה ידוע. אמונה בזכות אלו שלימדו שמה שיש בנו יותר חשוב ממה שיש לנו, והם שבחרו במה שהיו רוצים לראות כאן באמת. הם שהוכיחו כי מתוך "שאינו לשמה" מגיע ה"לשמה", שבסוף אדם צריך לראות את ביתו נבנה מחדש בכדי להאמין שיוכל שוב לגור בו, ושבסוף הכל יהיה יותר בסדר. ואם עוד לא "בסדר"- כנראה שזה לא הסוף. עוד ניזכר בכך שדווקא אלו שאמרו לנו את זה - שילמו בעצמם מחירים כבדים מנשוא.
עוד יבוא הרגע שבוא העבר שלנו יבקש משהו מההווה שלנו, רגע שבו נבנה מחדש, נייצר לעצמינו איזו "דגניה" אישית, ונגשים את היכולת להקים משהו מאפס ולהיות מזוהים עם התוצרים שלנו. נהיה בנים ובונים, שכן הסוד השמור במערכת הוא שאנו הישראלים ציניים מאוד אך גם אופטימיים באותה המידה. לא ניתן למדינה האהובה להיות מדינה שפעם אהבנו, כי אין קשר בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו רוצים באמת.
עוד יבואו ימים שבהם נדבר על הכאב והגעגוע, אך בו זמנית על הדברים שחיזקו אותנו, הרגעים והמעשים שאיחדו אותנו, והאנשים שהפיחו בנו תקווה.
כאלו השרים את "שירת הבקשות", אנו מבקשים את שמחת הלב השלמה. כבר כמעט 575 ימים שאנחנו מבקשים להגיע ליום העצמאות ולדעת שלפחות בנושאים הכואבים שלנו סתמנו את הגולל. אנחנו מבקשים שהחטופים ישובו לגבולות ישראל, מבקשים לדעת מתי המפונים יוכלו לשוב הביתה, ומבקשים שהכספים שלנו יכסו את העלויות השוטפות של החינוך, הבריאות, הרווחה והתרבות בחיינו, ולא רק את עלויות המלחמה וההסכמים הקואליציוניים.
אנחנו מבקשים שלא להיות כמבקשים לצוד דגים במדבר. אנו מבקשים לחגוג עצמאות, ולא רק לציין עצמאות. מבקשים לרקוד, לשיר ולאכול, ומעבר כמה שיותר חלק מתחושת המועקה לתחושת הגאווה."אֲזַי יִרְאוּ עֵינֵינוּ 'וְגַם יִשְׂמַח לִבֵּנוּ". אנו מבקשים חג, שיהיה שמח ושלם על כל חלקיו. על כן כולם צריכים לחזור עכשיו.
אלון פוטרמן, מנכ"ל הקרן לשיקום כפר עזה
