דעה
האמברגו הסמוי והזוחל על ישראל – יתפוצץ לנו בפרצוף
גם אם ממש מחר ייחתמו הסכמי השלום הוורודים ביותר, יידרש זמן רב כדי לתקן את הנזק התדמיתי שכבר נגרם מהאמברגו הבינלאומי הלא רשמי. המשק - וכמובן אנחנו האזרחים - נשלם את המחיר שלו עוד הרבה שנים קדימה
במשך חודשים ארוכים הולך ומתפתח סביב ישראל תהליך חרישי אך הרסני: אמברגו כלכלי סמוי, בלתי מוכרז, שפוגע כמעט בכל תחום בחיי המדינה. זאת לא החלטה רשמית של מועצת הביטחון או הכרזה בינלאומית, אלא תופעה מזדחלת והרסנית: גופים, תאגידים, משקיעים וממשלות שמעדיפים שלא להתעסק בישראל. וההשלכות הכלכליות של האמברגו הסמוי מסוכנות לא פחות מכל סנקציה דיפלומטית רשמית.
ההשוואה לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד אינה מופרכת. ממש כפי שהעולם הפנה עורף לממשל האפרטהייד בשנות השמונים, מגזר אחרי מגזר, כך אזרחים ישראלים חווים היום היסוס, חרמות עקיפים והתרחקות מתמשכת. הגופים הראשונים שמזהים את הכיוון הם הפיננסיים: קרנות פנסיה ענקיות מקפיאות השקעות, בנקים בינלאומיים מעדיפים שלא לעבוד עם חברות ישראליות, ומשקיעי הון סיכון מהססים להזרים כספים להייטק המקומי. לא מדובר בהצהרות פומביות – אלא בסירוב שקט, בשטח. תאגידים בינלאומיים מצמצמים פעילות, חברות מסחריות בוחרות להימנע משיתופי פעולה, וסחורות מיובאות נתקעות בדרך. המציאות בשטח מתבהרת: ישראל הופכת פחות ופחות אטרקטיבית כיעד לעסקים.
האמברגו השקט לא פוסח גם על תעשיות הדגל של ישראל, ומשפיע באופן ישיר על חברות הייטק ומדעי החיים. בהייטק מספרים על ביטולי הסכמים, נסיגות מהשקעות מתוכננות והעדפה ברורה של אלטרנטיבות לא-ישראליות. בתחום האקדמיה, החרם אף רשמי יותר, עם מקרים מתועדים של סילוק מוסדות וארגונים ישראלים מאגודות בינלאומיות וביטולי שיתופי פעולה מחקריים. חוקרים ישראלים נתקלים בסירוב לבדוק את מאמריהם, ושיעור הפרסומים המדעיים שלהם בעולם נמצא בירידה. בזירה העסקית, הפרטית, מארגני תערוכות וכנסים בינלאומיים נוקטים עמדה פוליטית ומדירים, מבטלים ואוסרים השתתפות של נציגים ישראליים.
הנזק שנגרם מכל הדרה פרטית ושקטה שכזאת נבלע כביכול בתוך התמונה הגדולה. אבל ככל שיותר ויותר אירועים כאלה נערמים ומצטברים הם מכבידים על הכלכלה הישראלית. התיירות הנכנסת, למשל - פעם מקור הכנסה משמעותי - שואפת לאפס. ואם מתייחסים לישראל כאל אי כלכלי, הרי שכבר חודשים רבים גם נתיבי המסחר הימיים אל המדינה ומחוץ לה חסומים בגלל האיום החות'י הפומבי על ממשלות מערביות שלא לסחור עם ישראל. והאיומים עובדים. ממשלות וחברות ספנות מעדיפות לדלל את שינוע הסחורות מישראל ואליה ויוצרות הלכה למעשה מצור ימי-פוליטי - שפוגע בכל שרשרת האספקה.
הציבור בישראל לא ממש מודע לגודל הסכנה, משום שלרוב בעלי העניין אין אינטרס לדבר על זה בגלוי. מנהלים, אנשי עסקים ומשקיעים נמנעים מלהתראיין לתקשורת "און רקורד" ולתאר את המקרים הקשים שבהם הם נתקלים - גם כדי לא לפגוע בקשריהם וגם מתוך חשש שהצפת הבעיה רק תחריף אותה. אבל השתיקה הזו היא חלק מהותי בסיפור: ללא דיון ציבורי גלוי, המשבר נותר מתחת לרדאר.
האינטרס של הממשלה במחדל הזה הוא די ברור: היא מעדיפה להתעלם מהמציאות, לעסוק בספינים פוליטיים ולפזר מסרים שקריים של ביחד ננצח ושל "כלכלת בעזרת השם" תנצח. יתר על כך, הממשלה בוחרת בהחלטה מודעת להמשיך ולנהל מדיניות בדלנית ולעומתית ומנציחה את התדמית הבעייתית של ישראל בעולם ומביאה להרחבת מעגלי החרם הסמוי על עוד ועוד סקטורים.
והציבור? הציבור עייף ומותש ממאבקים קיומיים ואיומים פיזיים ומעדיף את הכאן ועכשיו ולברוח לטמטום המוחי של הריאליטי - רק כדי לא להתמודד עם עוד בעיה שהיא בכלל בלתי נראית בשלב זה. אך היא עלולה להתפוצץ לו בפנים בעוד שנה, שנתיים... חמש שנים אפילו. המשק עלול לשלם על הנזק שנים קדימה, גם אם מחר יפרוץ שלום. גם אם ממש מחר ייחתמו ההסכמים הוורודים ביותר, יידרש זמן רב כדי לתקן את הנזק התדמיתי שנגרם.
האמון שכבר נשבר לא יחזור בן רגע, כיוון שבעומק האמברגו השקט והלא רשמי הזה מסתתרת הבעיה האמיתית: קריסת הנראטיב הישראלי בעולם. בשיח הגלובלי, ישראל מאבדת את הלגיטימציה, ולא מצליחה לספק מנגד סיפור חדש, חיובי, עם תקווה. המתקפה התודעתית מתוארת לעיתים כאנטישמיות אלימה, ולעיתים כהכחשת זכותה של ישראל להתקיים - אבל בפועל, שתיקת המערכת הישראלית משאירה את הזירה ללא מענה. לא מתקיים מאמץ ממשי לשנות את התמונה, לא ברמת דיפלומטיה ציבורית, לא ברמה הסברתית.
בלי נרטיב חדש - חיובי או לפחות מאוזן - ישראל נותרת חשופה לדה-לגיטימציה שמתרחשת מול עינינו. האמברגו הסמוי והזוחל אינו איום עתידי אלא מציאות עכשווית. הוא מתרחש כבר היום, פוגע בשקט אך בעקביות, ומעמיד את ישראל על מסלול מסוכן. השאלה אינה אם הוא יתפוצץ לנו בפרצוף, אלא מתי, ועד כמה נהיה מוכנים להתמודד עם ההשלכות.
