אל תתבלבלו: מקווה ישראל לא באמת ייפתח לציבור
מאחורי ההכרזה על "פתיחה לציבור" מסתתרת מציאות אחרת: לא פארק מטרופוליני פתוח, אלא מעבר צר ומוגבל. כך ממשיכה המדינה למנוע ממיליוני תושבי גוש דן גישה לשטח הירוק הגדול ביותר במרכז הארץ
לקחו מהציבור את השטח הירוק הגדול ביותר בגוש דן – ועכשיו גם קוראים לזה "פתיחה לציבור". החלטת ועדת המשנה לעררים בעניין מקווה ישראל לא פותחת את המתחם. היא בעיקר מעניקה לגיטימציה לכך שגם בשנים הקרובות הציבור ימשיך לעמוד מחוץ לגדר.
מי שקורא את ההחלטה מבין מהר מאוד שהכותרות מטעות. מקווה ישראל לא יהפוך לפארק פתוח. הציבור לא יוכל להסתובב בחופשיות במרחב העצום הזה. לכל היותר יוקם בעתיד מעבר שיחבר בין חולון לכביש 44, וגם הוא יהיה פתוח רק בשעות מוגבלות שבהן בית הספר אינו פעיל. מאחר שבמתחם פועלת גם פנימייה, גם המעבר הזה לא יהיה פתוח ברוב שעות היממה. זו אינה פתיחת מקווה ישראל לציבור. זהו מסדרון.
זו החמצה היסטורית. בלב גוש דן, באזור הצפוף ביותר בישראל, נמצא השטח הפתוח הגדול ביותר במטרופולין. דווקא במקום שבו חסרים פארקים גדולים, שבילי הליכה, שבילי אופניים, חורשות ומרחבים מוצלים, בוחרת המדינה להמשיך ולהחזיק את הקרקע מאחורי שערים סגורים.
הטענה שלפיה אין ברירה משום שבמקום פועלים בתי ספר ופנימייה אינה משכנעת. איש אינו מציע לפתוח את הכיתות או את מתחמי המגורים. אפשר לתחום את אזורי בתי הספר, להבטיח את ביטחון התלמידים, ובמקביל לפתוח את השטח העצום שמסביב כפארק מטרופוליני שישרת את תושבי חולון, תל אביב, בת ים, ראשון לציון וכל גוש דן. זהו פתרון מקובל בעולם, והוא היה מאפשר לשמור על הפעילות החינוכית בלי למנוע מהציבור גישה למשאב ציבורי נדיר.
במשך עשרות שנים מדברים על מקווה ישראל כנכס לאומי. אבל נכס לאומי שאזרחי המדינה אינם יכולים להיכנס אליו אינו באמת נכס ציבורי. הוא נכס סגור.
החלטת ועדת המשנה לעררים לא פתרה את הבעיה. היא רק העניקה לה כותרת נוחה יותר. במקום לפתוח את השטח הפתוח החשוב ביותר במרכז הארץ לציבור, היא הנציחה את הסטטוס קוו. מי שמפסיד הם מיליוני תושבי גוש דן, שהיו יכולים לקבל פארק מטרופוליני מהחשובים בישראל – וקיבלו במקום זאת הבטחה למעבר צר ומוגבל.
