דעה
צל השואה שמרחף מעל הדמוקרטיה הישראלית
מה לקחנו מהשואה, מה בחרנו לשכוח, ואיך מהלכים פוליטיים עכשוויים מהדהדים תהליכים היסטוריים אפלים
1. את השואה חובה לזכור ולהזכיר, והדרכים הן רבות. אחת מהן היא לחזור ולהאזין לחוויות הניצולים בקרבנו שהולכים ומתמעטים. דרך אחרת היא ההנצחה התרבותית וההיסטורית באמצעות ספרים, סרטים, מוזיאונים, תערוכות, אנדרטאות. דרך נוספת, חשובה לא פחות היא לימוד מלקחי ההיסטוריה. אלא שכאן טמון המוקש של לקחים סלקטיביים. לקח מוסכם אחד שנטוע במרכז הקונצנזוס הוא ייעודה של מדינת ישראל שקמה כדי לקלוט את שרידי הניצולים ולהקים להם בית לאומי ומגן ביטחוני. בית שיגן עליהם, על צאצאיהם, על מורשתם. הלקח הפחות פופולרי פונה מהקורבן אל המקרבן, אל הדמיון שבצד המקרבן. כך התנחלו בשיח הישראלי, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, ה"יודונאצים" של ישעיהו לייבוביץ', "זיהוי התהליכים" של יאיר גולן ועוד רפרנסים שבמרכזם התהייה הגדולה: האם ליהודים לא נועד גורל אחר מלבד היותם קורבנות או מקרבנים. טבח ה-7 באוקטובר, האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה, והתגובה של ישראל בעזה, הוכיחו והנכיחו בעוצמה שאין דומה לה את הגורל הכפול הזה שלנו – כקורבנות וכמקרבנים.
2. עד לאחרונה התנהל הדיון הזה בעיקר כלפי חוץ: אל מול השליטה בפלשתינים בשטחים. עכשיו הוא מתנהל גם כלפי פנים. הוא מתנהל על צביונה וקלסתרה של המדינה היהודית-דמוקרטית. הוא מתנהל על השאלה האם ניתן לנהל דמוקרטיה ליברלית בצדו האחד של הקו הירוק ומדינת עליונות יהודית מצדו השני של הקו.
מבלי מחיקת הדמוקרטיה, מבלי הוקעת המרכז-שמאל כבוגדים, מבלי חיסול מערכת המשפט ומבלי השלטת הממשלה על כל תחומי חיינו - לא תוכל הקואליציה הנוכחית להגשים את חזון העליונות היהודית. ההפיכה המשטרית נועדה, לפיכך, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים. להקים משטר אוטוריטארי-דיקטטורי שיגשים את משאלות שותפי הקואליציה: של נתניהו ויריב לוין לנקום במערכת המשפט; של סמוטריץ', בן גביר ורבניהם, למחוק את הקו הירוק ולהשליט את העליונות היהודית בין בים לירדן. וכאן חשוב להדהד לקח היסטורי: דיקטטורות נוצרות בנסיבות שונות, אבל מתכנסות סביב עוגנים דומים - השלטת המנהיג וממשלתו תוך הכחדת הרשות המבצעת והשופטת; השלטת רעיונות לאומניים וגם דתיים, כאמת המידה הבלעדית לבחינת הלגיטימיות של מוסדות החברה - התקשורת, האקדמיה, התרבות. כל מי שיכפור במנהיג ובלאום – יוקע כבוגד. בתחילה יישללו תקציביו ובהמשך גם חירותו. ובכמה דוגמאות היסטוריות - גם חייו.
3. חשוב לדייק: לא כל משטר אוטוריטארי, לא כל דיקטטורה סופה להסתיים באושוויץ. עד להקמת מפעל הרצח המתועש הזה - בין 1933 ועד ה"פיתרון הסופי" - עברה גרמניה דמוניזציה הדרגתית, מדמוקרטיה למפלצת. המפתח לאושוויץ נטמן בספרו של היטלר, 'מיין קאמפף'. השלבים לבניית המחנות נבנו בעשרות ומאות מהלכים ששינו את הד.נ.א התודעתי והתפעולי של העם הגרמני. המהלכים המשפטיים היו מהחשובים שבהם. נמנה שלושה מהם. ב-1933 נחקק חוק ההסמכה שהעניק לממשלת היטלר סמכויות חקיקה שאיפשרו לה לעקוף את הפרלמנט שבו למפלגה הנאצית עדיין לא היה רוב. לחוק הזה נודעה חשיבות מכרעת בהשלטת הדיקטטורה הנאצית. אבל, חוק לא מספיק, צריך לאכוף אותו. ב-1934 הקים היטלר את בית הדין העממי כערכאה משפטית נאצית מחוץ למסגרת החוקה וסדרי הדין של מערכת המשפט. לבית הדין הוקנתה סמכות שיפוט על קשת רחבה למדי של "עבירות פוליטיות", תבוסתנות ובגידה. ב-1935 חוקקו חוקי הגזע שהגדירו מיהו אזרח גרמני ונועדו לשלול זכויות אזרח מכל מי שאינו עונה להגדרה.
4. שום דבר ממה שקורה כאן לא דומה למהלכים שנמנו לעיל, אבל התכחשות לכיוונים ולמגמות תהא לא רק טמינת הראש בחול, אלא בכייה לדורות על נפילת הדמוקרטיה הישראלית. גם ההצדקות כאן ושם דומות ובראשן האזהרה מפני הקורבן והדהוד הסכנה שהוא מהווה למקרבן. ועכשיו מאיים התהליך לזלוג אל תוך מדינת ישראל. תהליך שתחילתו הכחדת הבלמים והאיזונים על הממשלה – הכנסת, בתי המשפט וגם הייעוץ המשפטי לממשלה. כמו שהריבון בשטחים הוא המנהל האזרחי כך תהפוך הממשלה למנהל האזרחי במדינת ישראל. נכון, עדיין אין חוק הסמכה, אבל שרי הממשלה כבר הכריזו על עצמם כפרשני החוק המוסמכים, והם מוקיעים בפומבי את יצחק עמית, גלי בהרב-מיארה ועכשיו גם את רונן בר כפורעי ועברייני חוק. כאויבי האומה ממש. הרטוריקה גסה ואלימה, ונלווים אליה חרמות אישיים.
עדיין אין בתי דין עממיים, אבל הממשלה מקדישה מאמצים וחקיקה למינוי שופטים "נאמנים". בעיקר מהמגזר הדתי-לאומי. וכמובן, שאין בישראל חוקי גזע, אבל גזענות יש. שותפי הממשלה, מהציונות והעוצמה היהודית וחלקים מהליכוד, חונכו על תורת כהנא, על "ברוך הגבר" (ספר הזיכרון לברוך גולדשטיין), על ועד רבני יש"ע. על חוקי הגזע של ההלכה. היהדות המתונה של 'כל אדם נברא בצלם', של משפט ומוסר הנביאים, סולקה מזמן מהפוליטיקה ומשולחן הממשלה.
5. התמקדות הממשלה בשלילת הלגיטימציה של מבקריה והוקעתם כבוגדים, היא אבן היסוד האסטרטגית בהכשרת הלבבות לדיקטטורה. זה קרה אז, זה קורה כאן עכשיו. זה קורה בכל הפיכה משטרית שנועדה להשליך לפח את הדמוקרטיה ולהכתיר תחתיה מנהיג, כת, דת, כנופייה או כל תחליף מזעזע אחר. והשאלה היא האם החברה הישראלית מצוידת בכלים המתאימים למנוע את הידרדרות. ההידרדרות לא תסתיים באושוויץ, אבל גם כמה תחנות לפני, מזמנות תרחישים מצמררים למדי. הותרת התשובה ליום הבחירות היא בהחלט האופציה הדמוקרטית המקובלת, אבל חשוב לא פחות לצלצל בכל פעמוני האזהרה בכל הזדמנות. ויום השואה הוא בהחלט הזדמנות מתאימה.
