פרשנות
סנקציות בינ"ל על מתנחלים? סמוטריץ' מעדיף "ריבונות" על אינטרס לאומי
שר האוצר לא מסוגל להתעמת עם בריטניה והאיחוד האירופי בנושא הסנקציות הבנקאיות שהם הטילו על 32 מתנחלים, אז הוא מאיים על הבנקים הישראליים שלא יעזו לציית לסנקציות. כדי לגונן על אותם מעטים, הוא מוכן להקריב את אמינותה וחוסנה של המערכת הבנקאית
כ־32 ישויות (פרטיים וחברות) ישראליות, שפועלות בשטחים, נמצאות תחת סנקציות בריטיות או של האיחוד האירופי, ולהבדיל 55 חטופים נמצאים בידי חמאס (32 מהם אינם בין החיים). עמדתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בנוגע לחטופים היא שיש להעדיף את האינטרס הלאומי הרחב, שהוא לשיטתו "שליטה צבאית ישראלית בעזה", על פני האינטרס ה"פרטני" של החטופים ומשפחותיהם, שהוא עסקת חטופים. בנוגע לסנקציות המוטלות על הישויות הישראליות, עמדתו של סמוטריץ' הפוכה: הוא סבור כי יש להעדיף את האינטרס של 32 הישויות הישראליות שנמצאות תחת סנקציות על פני האינטרס הלאומי הרחב שהוא מערכת פיננסית תקינה שמאפשרת תנועות הון בין־לאומיות. האינטרס הלאומי הרחב הוא גם משטר סנקציות בין־לאומי שמסייע דרמטית למלחמה בטרור ובהון השחור.
האם סמוטריץ' ער לסתירה הזו? ברור שלא. במכתבו מהשבוע שעבר למפקח על הבנקים, הוא דרש מהבנקים "לא לציית לסנקציות", ואיים שאם לא כן "הוא יעביר חוק שיכריח את הבנקים לפצות את הלקוחות" או חוק "שמחייב את בנק ישראל לתת שירותים קמעונאיים למי שיש עליו סנקציות". את המהלכים הללו הוא מכנה "דאגה לריבונותה ועצמאותה של מדינת ישראל" ו"עמידה בזקיפות קומה לאומית ומוסרית". לאמיתו של דבר, אין שום זקיפות קומה לאומית במהלכים שסמוטריץ' מציע, להפך — המהלכים שהוא נוקט הם העברת הנטל לגופים חלשים שלא קשורים לסנקציות תוך כדי העדפת האינטרס הפרטי של גורמים מעטים על פני האינטרס הלאומי.
סנקציות בין־לאומיות הן כלי שנכנס לשימוש בעשורים האחרונים ושינה את פני המערכות הפיננסיות בעולם. מדינות רבות מטילות סנקציות על ישויות בתוך ומחוץ גבולותיהן, ויש סוגים רבים של סנקציות, אך באופן עקרוני סנקציה היא הוראה למוסדות פיננסיים להימנע מפעילות מול ישויות מסוימות. כדי שהסנקציות יהיו בעלות השפעה, יש קנסות ענק למי שמפר אותן, וחמור מכך — יש סיכון שכל המוסד הפיננסי ייכנס תחת הסנקציות, וימצא את עצמו מבודד. על כן כל המוסדות הפיננסיים ומערכות הפיקוח על הבנקים החלו להשקיע תשומות רבות בסיכוני ציות, והם מוודאים כל הזמן שהם לא בטעות עוברים על סנקציה כלשהי, כי זה עשוי לסבך אותם, ואף להביא אותם להפסד או קריסה.
1 צפייה בגלריה
דני חחיאשוילי, המפקח על הבנקים. הבהיר לבנקים כי הם חייבים ללמוד כל סנקציה לעומק, ולא לעקוף אותה
(צילום: גיל נחושתן)
בישראל הבנקים מוטרדים בעיקר מהסנקציות האמריקאיות, האירופיות והבריטיות (אגב סמוטריץ' כתב במכתבו כי "הסנקציות האירופיות שהשלכותיהן והסיכונים הגלומים בהן למערכת הבנקאית מינימליים, בשונה מסנקציות אמריקאיות שהסיכון הכרוך בהפרתן גדול בצורה משמעותית". גם אם יש צדק מסוים בדבריו, הזלזול באירופה ובבריטניה במכתב פומבי שכזה רחוק מלהיות צעד חכם. אירופה ובריטניה מגיעות יחד לכ־35% מהיצוא הישראלי).
הסנקציות הן מעין כלי מדינתי המשמש מדינה אחת (בעלת כוח) להעביר מסר למדינה אחרת כי היא אינה מרוצה מפעילות מסוימת שהמדינה מאפשרת, בדיוק כמו שסמוטריץ' אומר — מדובר בהתערבות בניהול הפנימי של המדינה. במילים אחרות, הסנקציה נגד המתנחל בקצה היא בעצם סנקציה נגד הממשלה, לכן גם לא מעמידים אותו לדין. מי שהיתה אמורה לטפל בזה היא הממשלה. הממשלה יכולה להשתמש בכוח רך ובכוח חזק, בזקיפות קומה ובנמיכות קומה, הממשלה יכולה לאיים שהיא תחזיר את השגריר אם זה לא ייפתר, יכולה להתחנן ולהסביר, והממשלה עשתה זאת בעבר מול האמריקאים, הן בהקשר של מלחמת רוסיה־אוקראינה והן בהקשר של סנקציות על מתנחלים, ואף הצליחה בכך.
אבל מה שסמוטריץ' עושה הפעם זה לגלגל את האחריות. במקום לתקוף את האירופאים, הוא מסכן את הבנקים והציבור. זו לא זקיפות קומה, אלא התנהגות אלימה של בריון צעצוע שגילה שאין לו כוח מול חזקים, והוא חזק על חלשים, במקרה הזה, למרבה האירוניה: הבנקים הישראליים והציבור כולו. נניח שהבנקים יאמצו את קריאתו של סמוטריץ', ויצפצפו על הסנקציות האירופיות. מה יקרה אז? האם זה יגרום לאירופים להסיר את הסנקציות? האם זה ייתפס כמהלך שמשדר עוצמה ויבהיל את מטילי הסנקציות? התרחיש הסביר הוא הפוך, זה יתפרש כניסיון לנתק מגע מהזירה הבין־לאומית, להתחפר בתוך עמדה של "אני צודק והעולם לא מבין אותי", ורק יביא להעמקה והתרחבות של סנקציות.
מהו הסיכון באי ציות לסנקציות בין־לאומיות, ולמה מדובר בהזנחת האינטרס הלאומי? אפשר לדמות את המערכת הפיננסית העולמית למערכת של צינורות. עיר מודרנית מסתמכת על מערכות תשתית שמזרימות מים, גז וחשמל, מפנות ביוב ואשפה. המערכות הללו נסתרות בדרך כלל מהעין, אך ברגע שאחת מהן משתשבשת, איכות החיים עלולה להיפגע דרמטית. אחת מן המערכות הללו היא המערכת הפיננסית. בין ישראל למדינות אחרות זורם כל העת כסף. הזרימה של הכסף הזה היא בצינורות שנקראים "מוסדות פיננסיים". רוב מוחלט של הכסף עובר דרך מספר די זעום של מוסדות כאלו. הזרימה הזו של הכסף היא שמאפשרת את הפלא שנקרא היצוא הישראלי, את הפלא שנקרא היבוא לישראל ואת הפלא שנקרא ההשקעות לישראל. אם הבנקים בישראל לא יצייתו לסנקציות בין־לאומית, מספיק מוסד פיננסי מרכזי אחד שמחליט לא לעבוד עם בנקים ישראליים בשביל לייצר לנו כאב ראש, כלומר זה יוביל להגדלת העלויות של העברת כספים ומכאן לעלייה במחירים המוצרים. בתרחיש קיצון, יוטלו סנקציות על המוסדות הפיננסיים עצמם שמפרים את הסנקציות. המשמעות של כל זה היא הפיכת הצנרת שמעבירה כספים מישראל לעולם ומהעולם ולישראל לאיטית, מסורבלת ויקרה.
מבחינה פרקטית, הטיעון המרכזי של סמוטריץ' שהבנקים לא חושבים מספיק לפני שהם מאמצים את הסנקציות — אינו נכון. החוק מחייב את הבנקים לתת שירות לכל אזרח, ומאפשר לסרב לתת שירותים "מסיבה סבירה". המפקח על הבנקים בבנק ישראל הבהיר לבנקים כי הם חייבים ללמוד כל סנקציה לעומק, ולאפשר ללקוח לעשות את כל הפעולות שמותרות ולא עוקפות את הסנקציות. למעשה, הבנקים מוציאים כסף ייחודי כדי לעזור ללקוח שיש עליו סנקציות ולמצוא את הפעולות הפיננסיות שמותרו לו (לדוגמה, צורכי מחיה וכדומה. ככלל, הסנקציות האירופיות מאפשרות מגוון רחב של פעולות, והן פחות מוחלטות מהסנקציות האמריקאיות). המפקח על הבנקים מחייב את הבנקים לספק למי שנפגע מהסנקציות ערוץ ישיר ומהיר עם הבנק. במילים אחרות, לבנק אין שום אינטרס ואין שום יכולת להחמיר בסנקציות. הבנק למעשה חשוף לתביעה משפטית אם הוא יחמיר בסנקציות.
אי ציות לסנקציות עלול לפגום ב"צנרת" שמעבירה כספים מישראל לעולם ומהעולם ולישראל ולהפוך אותה לאיטית, מסורבלת ויקרה
המכתב של סמוטריץ' הוא מתלהם. במקום להגיב באופן ישיר למדינות שמטילות את הסמקציות, הוא מנסה לגלגל את האחריות אל עבר הבנקים, בידיעה שאם הבנקים יצייתו להנחייתו, עשוי להיגרם נזק לאינטרסים הלאומיים של ישראל. הסנקציות נגד 32 הישויות הן למעשה סנקציות נגד הממשלה. הממשלה צריכה לטפל בסנקציות הללו באופן ישיר — אם בכוח ואם בדיפלומטיה. להעמיד פנים שהסנקציות הללו לא משנות לנו, לא יפתור שום בעיה, ולא יביא זקיפות קומה לאומית. זה בעיקר יגדיל את הסיכון שבעיה פרטנית תהפוך לתסבוכת לאומית.
