לא רק נרות ושירים: כך צריך ללמד עכשיו את רצח רבין
במוצאי שבת ה-4.11.95, עמדתי בכיכר מלכי ישראל לצידו של רב מהתנחלות ביהודה ושומרון. החתמנו ביחד על עצומה תחת הסיסמה ”בואו נדבר”, הדוכן שלנו היה אחד מעשרה דוכנים של אנשי חינוך מקצוות מנוגדים שנפרשו בכיכר. חרדנו ממחלוקות העומק, ובעיקר מהיעדר זירה שתאפשר לערוך בירור משותף שלהן. לא חיפשנו מפגשי היכרות של בניית יחד מטשטש מחלוקות, אלא דווקא זירות להתדיינויות ולוויכוחים נוקבים. חששנו שהיעדרם של שיחה, דיאלוג וליבון יוביל בהכרח לחיפוש נתיבי הכרעה אלימים. שלוש היריות בסוף העצרת קטעו את חלומנו, והוכיחו לנו שפעלנו מעט מדי ומאוחר מדי.
שנתיים אחרי הרצח נחקק חוק יום הזיכרון ליצחק רבין. החוק קבע כי על בתי הספר לציין את היום בשני נתיבים – בפעולות שבהן יועלו דמותו ופועלו של רבין ובלמידה שתוקדש לחשיבות הדמוקרטיה בישראל ולסכנת האלימות לחברה ולמדינה.
אופן מימוש החוק משתנה בין זרמי המערכת. לאורך השנים צוין בעיקר במוסדות החינוך הממלכתיים-עבריים, שנטו להתמקד בסעיף הראשון של החוק, ולהימנע מעיסוק בסוגיות שנתפשות כפוליטיות וכשנויות במחלוקת. כך התמקדו בתיה"ס בזיכרו ובדמותו של רבין האיש ודחקו עיסוק בסוגיות המהות הפוליטיות – הקרע האידאולוגי סביב תהליך השלום, הסכמי אוסלו ותפיסת הביטחון הלאומי, והקרע הדמוקרטי שמצא ביטוי בהסתה פראית, לתחושת רבים, וכמובן ברצח עצמו.
ביום הזיכרון הממלכתי שיחול השבוע, שלוש שנים אחרי טבח ה-7.10 וערב הבחירות הכלליות, השסעים סביב עצם איזכור דמותו של רבין, הרצח הפוליטי, נסיבותיו והקשריו, והעימות על עיצוב הזיכרון, בוטים וניכרים. נדמה שאין מאמץ לטשטשם, וגם אין מאמץ חינוכי ממלכתי להתמודד איתם.
באופן טבעי, הזיכרון הולך ודוהה, חלק גדול מציבור המורים לא חווה את האירוע בזמן אמת, שלא לדבר על התלמידים; בחלק מבתיה"ס, גם במגזר הממלכתי-עברי, כבר מצטמצמים אירועי הזיכרון למינימום; והולכים ופוחתים המוסדות שמעזים לעסוק בסוגיות רגישות הנוגעות ללב המחלוקת המבעבעת סביב המקף המחבר בין יהדות לדמוקרטיה, ובעצם סביב המתח הבסיסי הגלום בהגדרת היסוד של מדינת ישראל.
גם האמיצים שעוסקים בזיכרון הרצח ולא רק בזיכרון האיש, נשארים עדיין במרחב בטוח של מה שנתפש כממלכתיות ניטראלית. מושג יסוד שמסייע לכך הוא "גבולות המחאה". כשעוסקים בשרטוט קו ההפרדה הברור בין כלים לגיטימיים לכאלו שאינם במסגרת מחאה דמוקרטית, קל יותר להישאר בזירה של הסכמה פורמלית וממלכתיות משותפת, ולהימנע מעיסוק במחלוקות עומק מקטבות.
הדיון בגבולות המחאה חשוב כמובן, אבל חייבים לעסוק גם במקרים בהם יחידים או קבוצות חשים שמחאתם הלגיטימית לא מצליחה למנוע החלטות המאיימות על ליבת הזהות הערכית הישראלית או היהודית שלהם, או גם וגם. מה עושים ואיך מתמודדים כאשר פרטים בחברה מוצאים סיסמאות מאחדות של סובלנות וקבלת האחר כחסרות כל רלוונטיות למול להט צדקה פנימית, המהול בחרדה ממציאות פוליטית שלתחושתם לא סופרת אותם? שלושה עשורים אחרי הרצח, החיים בישראל ממשיכים לזמן לנו לא מעט רגעים כאלו, מימין ומשמאל וגם לפי קווי מתאר פוליטיים עדכניים יותר, וכנראה לא יפסיקו בקרוב.
פרופ' ניר מיכאלי
(צילום: מארק נומדר)
"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", טבע רבין משפט בלתי נשכח דקות לפני שנרצח. יותר משלושה עשורים אחרי, יש חשיבות יתרה לעיסוק ולליבון במערכת החינוך בשתי סוגיות היסוד שממשיכות לחרוץ חריצים בבשר החי של החברה הישראלית – הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמאבק על דמותה של הדמוקרטיה.
יום הזיכרון לרצח רבין לא יכול להילמד כבועה מנותקת מסוגיות מחלוקת עכשוויות ולא יכול לשמש מסך עשן לאחדות מתקתקה ומעורפלת. אסור שהיום הזה יאיר אלומה היסטורית שאינה מבססת דיון על ההווה מתוך מכוונוּת לעיצוב המחר.
יום הזיכרון לרבין הוא רגע מפתח לעיסוק אמיץ והכרחי ברבדים זהותיים-ערכיים, בוודאי בזרם הממלכתי-עברי – הגדול בפער והחשוב בזרמי החינוך. במקום לצאת לידי חובה בהקרנת תמונת ראש הממשלה המנוח, בהדלקת נר זיכרון ובהשמעת "שיר הרעות", יש לצלול עם התלמידות והתלמידים אל לב המחלוקות השורשיות הנוגעות לעיצוב עתידנו הפנים והחוץ ישראלי. לא מתוך אינדוקטרינציה פוליטית כזו או אחרת, מתוך רצון לבסס ידע שמוביל למודעות, למעורבות ובעיקר לאחריות.
פרופ' ניר מיכאלי הוא חבר המועצה לחינוך ממלכתי-עברי, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך
