פרשנות
הזוי זה הנורמלי החדש: פרס לחשוד, מופע אימים של שר והכשר להדחת היועמ"שית
מינוי של חבר כנסת שנחקר בחשד לאונס לראשות ועדת הכספים, טקס ההרס בחולון שהפך לאיום בפתיחת שערי הגיהינום על עזה, ובית משפט שמכשיר את הנפת הסכין על היועמ"שית — שלושה סיפורים מהשבוע שהיה שמציגים כמה שלטון נתניהו איבד רסן
1. הקופאי של המדינה
לפני החשדות באונס, הכיל כרטיס הביקור של חנוך מילביצקי בעיקר בורות מביכה. ולא סתם, אלא כזו שמילביצקי התעקש להדהד בפומבי, אפילו בצרחות, מה ששיווה לאירוע ממד גרוטסקי. "אני נבחרתי", צרח בטלוויזיה על נחמן שי, "מי אתה בכלל, אתה נבחרת?".
במקרה אחר התנפל על נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק שמינה לעליון את "בתו" דפנה ברק־ארז. הספיקה לבור הזה הזהות בשם כדי לקשור את השניים לנפוטיזם משפחתי. ועכשיו, אחרי שדפנה מונתה לעליון, מונה מילביצקי שלנו לקופאי של המדינה.
נכון שבורות מביכה גרועה פחות מחשדות לאונס, אבל הבעיה האמיתית באישיות של מילביצקי היא הרקע, האקו־סיסטם, שממנו בא. תנועת "בני ברוך" הידועה גם כ"קבלה לעם". תנועה בעלת סממני כת שהחליטה לשלוח יד לפוליטיקה ושלחה אליה את חנוך מילביצקי. וכמו שקורה בכתות, הרודנות הפרסונלית מיתרגמת לרודנות מינית והחשדות לדפוס הזה נדבקו עכשיו למילביצקי, אם כמבצע ואם כמטייח.
אלא שאנחנו בתקופה שכל חקירת איש קואליציה היא מזימת השמאל (משטרת בן גביר!) נגד השלטון ולכן יש לזכות את החשוד בפרס. ועדת הכספים במקרה זה.
2. שיר הרס
למי שלא רוצה לטמון ראשו בחול – יש קשר הדוק בין מינוי מילביצקי לבין הטקס החגיגי שיזמה עיריית חולון להרס הבניינים שחטפו את הטילים האיראניים. הקשר ברור: שניהם ביטוי נאמן לטרלול הכאוטי שמנהל את המדינה באמצעות ראש ממשלתה בנימין נתניהו.
ראש עיריית חולון שי קינן, מנאמניו הפוליטיים של שר הביטחון, הזמין את פטרונו השר ישראל כ"ץ כדי לשפוך בפעם האלף את איומיו לפתוח את "שערי הגיהינום" על עזה וחמאס. הבשורה שוגרה מהגיהינום החולוני לעזתי. מגלי ההריסות כאן לגלי ההריסות שם. לא בטוח שכ"ץ חשב על ההקבלה האירונית הזו אבל בטוח שהתעלם לגמרי מהצביון הביזארי וההזוי של האירוע.
ולגבי האימוץ הסדרתי, הפתטי, של האיום בפתיחת שערי הגיהינום, מיישר כ"ץ קו עם הרטוריקה שתמיד היתה מקובלת על הערבים, עוד מימי קול הרע"ם מקהיר בימי מלחמת ששת הימים – התרברבות מילולית מהדהדת, מוגזמת, איומים בסדר גודל תנ"כי שנועדו להטיל פחד ואימה על הצד השני. ואכן היו ימים שישראל ידעה להגיב במיומנות, בקור רוח, מבלי להזדקק לרעש והצלצולים האלה. ישראל כ"ץ, מבחינה זו, מטמיע את ישראל בשכונה המזרח־תיכונית. והפחד האמיתי הוא שהפער בינינו לבין אויבינו ייסגר גם בתחומים האחרים.
3. התרנגולת תורד מהצלחת?
המשנה לנשיא העליון נעם סולברג דחה השבוע שוב עתירות לבלום את הדחת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. גם הנימוק חזר על עצמו - "המועד ההולם הוא לאחר שתתקבל החלטה סופית אצל הרשות המוסמכת". אבל, במקביל המליץ לממשלה לחזור למתווה החוקי של סיום כהונת היועצת, כלומר לעבור בתחנת גרוניס, ועדת האיתור שאמורה לדון ולהמליץ בעניין ההדחה. וזה כמובן לא יקרה. כי הממשלה נכשלה באיוש הוועדה להרכב מלא. כי היא כבר התקדמה במסלול החילופי של ועדת שיקלי שהחליפה את ועדת גרוניס. ועכשיו, כשהתרנגולת כבר מבושלת ומוגשת לשולחן (הצבעת הממשלה ביום שני הקרוב), אין סיכוי שהממשלה תחזיר אותה למסלול שגם לא קיים וגם היה ממלט אותה ככל הנראה משולחן הארוחה.
ומה יעשה סולברג במקרה הזה? האם יפסול את ההדחה לאחר שהכשיר את תהליך ההדחה? האם יפסול את השחיטה לאחר שכבר הכשיר את הנפת הסכין? נכון, נפלאות דרכי המשפט לנמק כל סוגיה וקושיה ולסיפור הזה ייתכנו כמה תרחישי סיום. מצד שני, ההכשר שנתנו סולברג ובג"ץ להליך המסוכן הזה להגיע לסיומו יירשם בהיסטוריה כעוד נקודת עיוורון שיפוטית שתמכה בערעור הדמוקרטיה הישראלית.
