שבועיים לבחירות: מפלגות הקואליציה אפילו לא טרחו לפרסם מצע כלכלי
אף על פי שבסקרים הציבור מציין את יוקר המחיה כאחד הנושאים החשובים ביותר, שאלת המדיניות הכלכלית כמעט ואינה נוכחת בקמפיינים. בשטח: רוב מפלגות האופוזיציה פרסמו הבטחות אבל לא את המקורות התקציביים למימושן, ובקואליציה בכלל לא פרסמו התייחסות רשמית. הפוליטיקאים טומנים את הראש בחול, אבל החשבון יגיע לכולנו יום אחרי הבחירות
שבועיים לפני הבחירות לכנסת ה־26, אף מפלגה לא נדרשת להסביר איזו אג'נדה כלכלית היא מתכוונת ליישם אם תנצח בהן. הרוב המוחלט של מפלגות הקואליציה הנוכחית אפילו לא טרחו לפרסם מצע כלכלי — ובראשן מפלגת השלטון, הליכוד, שהפכה את אי־הפרסום ל"נורמלי החדש". עוד לפני ששואלים כמה יעלו ההבטחות לבוחר ומי ישלם עליהן, מתברר שגם הבטחות כמעט אין. לא בעימותים, לא בתשדירים, לא בראיונות. במערכת בחירות שמתנהלת בשנה שבה הגירעון עדיין גבוה מ־4% תוצר — אחרי שלוש שנים של גירעון אסטרונומי וחריג — המערכת הפוליטית עוסקת בכל דבר, חוץ מסדר עדיפויות כלכלי־חברתי ותקצובו.
כאמור, מפלגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לא פרסמה מצע גם בסבב הזה. זו אינה תקלה אלא שיטה: כבר ב־2019 רץ הליכוד לבחירות רביעיות ברציפות בלי מצע כלכלי. גם ש"ס, יהדות התורה, עוצמה יהודית ואפילו הציונות הדתית — מפלגתו של שר האוצר — לא הציגו מסמך כזה. במקרה של סמוטריץ' זה בולט במיוחד: העומד בראשה ומי שניהל את קופת המדינה ארבע שנים אינו מציג לבוחר איזו מדיניות כלכלית נכונה למשק שאותו ניהל.
באופוזיציה התמונה עשירה יותר – לפחות שם יש קווים כלליים או כיוונים – אבל לא בהכרח מדויקת יותר. ישראל ביתנו פרסמה את המצע המפורט ביותר, וחלק מהבטחותיה אף מתומחרות: 3 מיליארד שקל לתגבור המשטרה, מיליארד לבינה מלאכותית ומיליארד למעבדות לאומיות. המצע גם מציע להוסיף 25 מיליארד שקל בשנה לתקציב הביטחון. אלא שהוא אינו נוקב בעלות כוללת ואינו מציין מקורות מימון, וגם צעדים שעשויים לממן חלק מההבטחות מופיעים ללא תמחור.
ישר! של גדי איזנקוט מבטיחה הפחתת מס הכנסה לעובדים, ומממנת אותה באמצעות מלחמה בהון השחור — מקור שכל שר אוצר הבטיח לגייס וכמעט אף אחד לא כימת. ביחד של נפתלי בנט ויאיר לפיד הציגה תוכניות נושאיות לפירוק הריכוזיות במזון ולהגדלת גמלת הסיעוד, בלי מקור מימון. הדמוקרטים הסתפקו במצע כללי, גם בלי תג מחיר — או ליתר דיוק, גם עם חשבון שלא מתכנס.
מי מתחייב לבטל את הכספים הקואליציוניים
גם החיסכון שמופיע במצעים הוא ברובו מהסוג שנשמע טוב ושווה מעט. חלק ניכר ממפלגות האופוזיציה – ישראל ביתנו וישר! – מבטיחות לצמצם את מספר השרים ולסגור "משרדים מיותרים". ספר התקציב מראה כמה זה שווה. ב־2026 תוקצבו משרד המורשת ב־86 מיליון שקל, משרד ירושלים ומסורת ב־101 מיליון, משרד התפוצות ב־191 מיליון ומשרד ההתיישבות ב־581 מיליון. יחד זה פחות ממיליארד שקל, כ־0.14% מתקציב המדינה. לשכות כל השרים וסגני השרים יחד עולות פחות מ־20 מיליון שקל. וגם את זה אי אפשר לאפס, כי רוב המשרדים האלה קדמו לממשלה הנוכחית. מה שאפשר לבטל הוא ההתנפחות שלהם: משרד ההתיישבות קיבל 139 מיליון שקל ב־2022 ומקבל 581 מיליון ב־2026, ומשרד ירושלים ומורשת, שקיבל 53 מיליון שקל ב־2022, פוצל לשני משרדים שמקבלים יחד 187 מיליון.
ביטול הכספים הקואליציוניים, שרק ישראל ביתנו מתחייבת לו במפורש, שווה יותר: כ־5 מיליארד שקל בתקציב 2026. אבל חלק מהסכום כבר הוכנס לבסיס התקציב, וחלק אחר זורם בשינויים במהלך השנה. תקציב משרד המורשת, למשל, יותר מהוכפל מאז אושר, ל־194 מיליון שקל. הסעיף שבאמת יכול להזיז את המחט — התניית הנחות ארנונה, פטורים וקצבאות במצב הסוציו־אקונומי ולא בשיוך המגזרי — מופיע במצע של ישר! בלי פירוט.
כך נראית מערכת בחירות נוספת שבה ההיצע קיים באופן חלקי ביותר, אבל הביקוש נעדר לחלוטין. וזו בעצם השאלה המטרידה: בכל הכבוד לפוליטיקאים, השאלה המעניינת אינה מדוע אין מצעים כלכליים או מדוע הם לוקים בחסר, אלא למה איש אינו דורש זאת.
ההסבר הראשון — והטריוויאלי — הוא ההיסטורי. מדינה שחיה תחת איום קיומי מיום הקמתה דוחקת את הכלכלה למקום השני, ומדינה שנמצאת במלחמה של ממש מאז 7 באוקטובר דוחקת אותה עוד יותר. הביטחון בולע את סדר היום. זה נכון, אבל זה מסביר למה הכלכלה נמצאת במקום השני, לא למה היא נעלמה לגמרי.
ההסבר השני הוא שהכלכלה לא נעלמה מהבחירות — אלא "התחפשה". הוויכוח הפיסקאלי הגדול של מערכת הבחירות הזו, על גיוס החרדים, מתנהל בשפה של נאמנות ונשיאה בנטל ולא בשפה של תקציב. אבל המנגנון כלכלי לחלוטין: התנאי לפטור מגיוס הוא הישארות בישיבה עד גיל הפטור, וזה מה שמרחיק עשרות אלפי גברים משוק העבודה. כשלפיד אומר ש"החרדים לא יקבלו שקל", הוא משמיע משפט תקציבי במילים שבטיות. וכשאגודת ישראל ודגל התורה מתחייבות בהסכם הריצה ביניהן לדרוש פטור לבני ישיבות ללא סנקציות, הן מציגות את הפלטפורמה הפיסקאלית המחייבת ביותר בבחירות: "ללא סנקציות" פירושו שימור הקצבאות, סבסוד המעונות וההטבות. איש אינו קורא לזה מצע כלכלי, אבל זה בדיוק מה שזה.
ההסבר השלישי הוא שאין משבר כלכלי שמורגש בכיס. המשק ספג ברבעון הראשון של השנה את המלחמה עם איראן: התוצר התכווץ ב־3.3% בחישוב שנתי והצריכה הפרטית צנחה ב־4.7%. אבל ברבעון השני הוא זינק בקצב שנתי של 14.9%, ונמחק כל זכר לנפילה. האבטלה ירדה באוגוסט ל־2.8%, שיעור כמעט חסר תקדים. האינפלציה השנתית עומדת על 1.5%, מתחת לאמצע יעד המחירים שקבעה הממשלה (2%). תיק הנכסים הפיננסיים של הציבור הגיע בסוף יוני לכ־7.6 טריליון שקל, אחרי עלייה של 332 מיליארד שקל ברבעון אחד. הגירעון גבוה והחוב עולה, אבל משק בית שהחיסכון הפנסיוני שלו תפח, שמועסק ושהמחירים בסופר לא קפצו לו החודש, לא ירגיש שהקופה הציבורית בבעיה. בוחרים מצביעים על כלכלה כשכואב. הסיכון הפיסקאלי של ישראל אמיתי, אבל הוא אינו חוויה יומיומית: הוא שורה בטבלאות של בנק ישראל וה־OECD, לא שורה בתדפיס חשבון העו"ש של הישראלים.
בהקשר הזה יש חריג: יוקר המחיה. לפי נתוני ה־OECD ל־2023, רמת המחירים של הצריכה הפרטית בישראל גבוהה בכ־22% מהממוצע בארגון ואחד מהיקרים במערב כולו, וזה הנושא שהציבור מציין שוב ושוב בסקרים כבוער ביותר וזוכה להתייחסות בכמה וכמה מצעים. ובכל זאת, הוא כמעט לא מתורגם לוויכוח פוליטי. ההסבר הסביר הוא שהישראלים פשוט התרגלו. יוקר מחיה שנמשך יותר מעשור הופך מבעיה — לנוף השגרתי. ההסבר הרביעי הוא מבני. המפלגות הפכו לכלי רכב של מנהיגים. "ישר! עם איזנקוט", "בנט 2026" שהתאחדה עם יש עתיד, ומפלגות שבהן ראש הרשימה קובע את הרשימה. רק הליכוד והדמוקרטים בחרו את רשימותיהם בפריימריז. כשהמפלגה היא המנהיג, המצע הוא המנהיג. אין צורך להתחייב על רעיון כשהבוחר מתבקש לחתום על אדם.
"רוח הזמן הפופוליסטית"
ההסבר החמישי הוא ההשוואתי. הישראלי שמסתכל החוצה רואה את צרפת: בלי מלחמה, בלי טילים ובלי מילואים, היא לא מצליחה להוריד גירעון של 5.4% תוצר. החוב שלה הגיע ל־119% תוצר, שיא מאז מלחמת העולם השנייה. התשואה על אג"ח ל־10 שנים נגעה בתחילת אוקטובר ב־5%, הרמה הגבוהה ביותר מאז 2002. ממשלות מתחלפות שם בלי רוב יציב בפרלמנט. בארצות הברית הגירעון בשנת הכספים שהסתיימה בספטמבר הגיע לכ־2 טריליון דולר, 6.2% תוצר, והחוב לציבור חצה את 100% התוצר.
מול זה, ישראל, שנלחמת שלוש שנים בכמה חזיתות, מציגה יחס חוב־תוצר של כ־69%, ותשואה של כ־4.2% על אג"ח לעשר שנים, כאשר פרמיית הסיכון (CDS ל־5 שנים) הגיעה ביוני האחרון ל־49 נקודות בלבד — רמה דומה לזו שנרשמה ערב מחדל אוקטובר (מאז עלתה ל־58 נקודות, לעומת 140 נקודות ב־2024). בסוף, כלכלנים מסתכלים על "וקטור" — האם זה משתפר או מידרדר? ואז ההשוואה מרגיעה.
וזו בדיוק הבעיה: הגירעון הישראלי כבר נמוך מהצרפתי, נכון לרגע זה, וההבדל היחיד הוא נקודת הפתיחה. ישראל נכנסה למלחמה עם חוב של כ־60% תוצר. הכרית הזו היא שקונה לה את השקט, וכל שנה של גירעון בגובה צרפתי שוחקת אותה. מה עוד שהבעיות הכלכליות המהותיות של ישראל הן ארוכות טווח ארוכות טווח - וההייטק ממשיך לשגשג והאקזיטים סוגרים את החוסרים במסים.
ההסבר האחרון הוא מה שהחוקר ההולנדי קאס מודה כינה "רוח הזמן הפופוליסטית": מצב שבו גם מפלגות הזרם המרכזי מאמצות את התבנית של עם טהור מול אליטה מושחתת. ביבי ולא־ביבי אינם עוד שתי תוכניות, אלא שני מחנות מוסר, שכל אחד מהם רואה ביריב איום על המדינה עצמה. ויכוח מוסרי אינו זקוק לנתוני גירעון. מי שמשוכנע שהצד השני "בוגד" לא ישאל כמה יעלו הדלק או הקוטג' בעוד חודשיים. התוצאה צפויה, הממשלה הבאה תידרש להעביר תקציב ל־2027 מנקודת פתיחה של גירעון גבוה והוצאות ביטחון שלא ירדו. החשבון יגיע אחרי הבחירות, ואף ישראלי לא יוכל לטעון שלא ידע. הוא יוכל לבוא בטענות רק לעצמו.
