דעות
הליטיגציה האקלימית הופכת לכוח מניע עולמי - ואנחנו עדיין לא בפנים
בעולם שבו בתי המשפט מכתיבים את קצב הפעולה לממשלות ולתאגידים, ישראל ממשיכה לדשדש בלי חוק אקלים מחייב ובלי רשות אקלימית לאומית - בזמן שהזמן לא עומד לצידה
עולם שלא מצליח לסגור את הפער בין הצהרות האקלים לבין המעשים, בתי המשפט הופכים לשחקן משנה מציאות. הדוח החדש של תכנית הסביבה של האו״ם לשנת 2025 (דו״ח הליטיגציה האקלימית העולמית 2025), שנכתב בשיתוף המרכז לדיני אקלים באוניברסיטת קולומביה, מתעד למעלה משלושת אלפים תיקים משפטיים הקשורים לאקלים ב-55 מדינות וב-24 ערכאות בינלאומיות. זוהי כבר אינה שאלה של אחריות מוסרית, אלא של משילות וכלכלה.
בתי הדין הבין-לאומיים אינם מסתפקים עוד בקריאות לפעולה. בית הדין הבין-לאומי לצדק (International Court of Justice – ICJ) קבע כי למדינות חלה חובה משפטית למנוע נזקי אקלים ולהגן על הדורות הבאים. בית הדין האירופי לזכויות אדם פסק כי שווייץ הפרה את הזכות לחיים ולבריאות משום שמדיניות האקלים שלה אינה תואמת את היעד הגלובלי של הגבלת ההתחממות ל-1.5 מעלות צלזיוס לעומת עידן טרום התיעוש, כפי שנקבע בהסכם פריז. בית הדין לחוקי הים (International Tribunal for the Law of the Sea (ITLOS)) הגדיר פליטות גזי חממה כ"זיהום ימי", הרחבה שמטילה אחריות גם על הנזק הגלובלי.
כך הופך האקלים מתחום ערכי למושג משפטי מחייב, עם השלכות על מדיניות, תקציב ודין בין-לאומי.
גם הכלכלה כבר מבינה. הבנק להסדרים בינלאומיים (Bank for International Settlements - BIS), הגוף המאגד את הבנקים המרכזיים בעולם והרשת הבין-לאומית לבנקאות ירוקה (Network for Greening the Financial System – NGFS) מזהירים כי שינויי האקלים מהווים סיכון מערכתי המאיים על יציבות פיננסית. תביעות על "גרין-וושינג" (הטעייה סביבתית), דיווחי ESG חלקיים או מימון פרויקטים מזהמים הופכות לחלק משגרת הנוף המשפטי. נכסים עתירי פחמן מאבדים ערך, שווקים מתאימים את עצמם, והאקלים כבר אינו שוליים סביבתיים, אלא חלק מעלות ההון והערכת הסיכון.
אבל בתוך הסיכון מסתתר גם סיכוי. הליטיגציה האקלימית אינה רק מהלך ענישתי, אלא זרז לאחריות, לחדשנות ולממשל תקין. היא מאלצת ממשלות לחשוב לטווח ארוך, תאגידים לשפר שקיפות, ובנקים לשקלל את סיכוני המעבר כחלק ממדיניות האשראי וההשקעה. היא הופכת את המשפט ממערכת תגובתית למנוע שינוי.
בישראל של 2025, השיח הכלכלי, הסביבתי והמשפטי עדיין מתקיים בצירים נפרדים. אין חוק המחייב עמידה ביעדי אמנת פריז, הדיווחים האקלימיים של החברות וולונטריים בעיקרם, והטמעת סיכוני האקלים במערכת הבנקאית והמוסדית נמצאת רק בראשיתה. זהו פער מוסדי לא פחות מסביבתי. ממשלה שאינה רואה באקלים מרכיב בליבת ניהול הסיכונים הלאומי, מערכת פיננסית שאינה משקללת את סיכוני המעבר כחלק מהיציבות, ותאגידים שאינם מבינים כי אחריות סביבתית היא חלק מאחריות ניהולית, כולם עלולים למצוא את עצמם מאחור, משפטית וכלכלית כאחד.
כעת נדרשת פעולה משולבת. על אף הצטרפותה של ישראל לאמנת פריז (Paris Agreement) והצהרתה של ממשלת בנט בשנת 2021 על יעד של אפס פליטות נטו עד 2050, התחייבות זו טרם עוגנה בחוק מחייב. טיוטת חוק האקלים שהוכנה על ידי המשרד להגנת הסביבה כוללת יעדי הפחתת פליטות של 50% עד 2030 ו־ Net Zero עד 2050, אך טרם הושלמה החקיקה.
לפיכך, חובת הממשלה לעמוד ביעדי האמנה נותרה בגדר התחייבות מדינית ולא חובה משפטית סטטוטורית. הממשלה צריכה לעגן בחוק את חובתה לעמוד ביעדי אמנת פריז ולהגן על הדורות הבאים, להקים רשות אקלימית לאומית עצמאית שתפקח על יישום המדיניות ותדווח לציבור, ולחייב שקיפות בתהליכי קבלת החלטות סביבתיות.
המערכת הפיננסית חייבת לשלב את ניהול סיכוני האקלים במסגרת הפיקוח הבנקאי, לקבוע כללי דיווח אחידים לדוחות קיימות, ולהכניס את נושא האקלים לשיקולי אשראי ודירוג. התאגידים הגדולים מצדם נדרשים להבטיח דיווח אמין, לשלב יעדי קיימות במדדי ביצוע של הנהלה ודירקטוריון, ולהפנים כי אחריות סביבתית היא מרכיב מרכזי בחוסן העסקי.
ובצד כל אלה חשוב להזכיר את תפקידה של מערכת המשפט. דווקא בעידן שבו האמון הציבורי ברשות השופטת הולך ונשחק, חיוני להזכיר כי בתי המשפט הם לעיתים הגוף היחיד שמגן על האינטרס הציבורי ארוך הטווח. בעולם שבו מוסדות מדינה מהססים, מערכת משפט עצמאית היא המאפשרת לשמור על זכות האדם לסביבה בטוחה ועל אחריות הממשלה כלפי אזרחיה.
עצמאות מערכת המשפט איננה סוגיה מוסדית בלבד. היא תנאי לקיומה של מדיניות אקלים אפקטיבית ולשמירת אמון הציבור במדינה.
הליטיגציה האקלימית איננה עוד מגמה ירוקה. היא מבנה חדש של אחריות. מי שלא ישלב אותה מרצון, יפגוש אותה כפסק דין. ומי שיבין מוקדם שהמשפט, הכלכלה והאקלים אינם שלוש מערכות נפרדות אלא מערכת אחת של חוסן לאומי, יוכל להפוך את האחריות להזדמנות וליתרון תחרותי עסקי ואת המשילות לביטחון.
זו המשמרת שלנו והאחריות עלינו – ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הוא עמית מחקר בכיר, המכון למדיניות ואסטרטגיה, IPS – אוניברסיטת רייכמן.
