דעה
מניהול משברים לניהול חוסן: איך להחליף דיסקט
שלוש רעידות אדמה - קורונה, הרפורמה המשפטית והשבעה באוקטובר - הוכיחו שישראל חיה בגישה של "נחצה את הגשר כשנגיע אליו". חוסן הוא לא פרויקט, הוא אורח חיים"
מגפת הקורונה, מתקפת השבעה באוקטובר, והשסע החברתי העמוק – שלוש רעידות אדמה שהעמידו למבחן את איתנותה של החברה הישראלית. בכל אחת מהן גילינו חוזקות נדירות לצד חולשות שיטתיות. החוט המקשר: חוסר מוכנות.
אפשר גם אחרת. חוסן אינו רק "מה עושים כשנופל טיל" – אלא "איך חיים ביומיום עם מוכנות, סולידריות וגמישות". חוסן כחלק מתרבות ואורח חיים – לא כאירוע.
עם פרוץ מגפת הקורונה, התברר עד כמה מערכות הבריאות והחינוך תלויות באמון הציבורי. הבידוד, החרדה, העוני – לא פגעו בכולם באופן שווה. ובכל זאת, דווקא החברה האזרחית, עמותות, יזמים קהילתיים וחברות טכנולוגיה – הן ששמרו על קווי ההגנה.
הקיטוב הגובר, שהעמיק סביב הרפורמה המשפטית, יצר תחושת ניכור. החברה הישראלית כבר אינה בטוחה שהיא "אנחנו". ברשתות החברתיות – אש, בחינוך – אי אמון, בצבא – שבר עמוק. חוסן חברתי נשחק בשקט, לא בירייה.
במתקפת חמאס נרצחו ונחטפו מאות, ואיתם נשבר מיתוס הביטחון. המדינה כשלה בהגנה, אך החברה האזרחית נחלצה מהר. רכבים פרטיים חילצו, עסקים תרמו, אזרחים מילאו את הוואקום. זה היה חוסן – אך כזה שנולד מתוך כאוס.
חוסן הוא לא רק הישרדות בזמן אסון – אלא היכולת לשמור על תקווה, קהילה, זהות ותפקוד לאורך זמן. הוא מתחיל בפרט, נבנה בקהילה, מתגבש במוסדות – ומתבטא באורח החיים.
ברמה האישית, חוסן פירושו לדעת לבקש עזרה, לטפח מערכות תמיכה, ללמוד כישורי חיים רגשיים. ברמה הקהילתית, חוסן הוא היכולת של שכונה או יישוב להסתדר גם כשאין חשמל, כשאין תשובות מהממשלה, וכשיש יותר שאלות ממענה. ברמה הלאומית, חוסן אינו רק צבא חזק – אלא ציבור שמאמין שמישהו רואה אותו, מבין אותו, ונמצא איתו גם כשהכותרות דועכות.
לצערנו, ישראל חיה כבר שנים בגישה של "נחצה את הגשר כשנגיע אליו". והגשר? הוא כבר נשרף מזמן. בשגרה, אין מערך לאומי לתמיכה נפשית. בפריפריה, אין מערכי חוסן קהילתי. במוסדות, אין שיח אמון – אלא שיח ניהול תודעה.
הגיע הזמן להכניס את החוסן לתוך שגרת החיים, לא כחדר גיבוי אלא כסלון הבית. במערכת החינוך – לימודי חוסן רגשי, כישורי חיים, תקשורת בין-אישית. בעבודה – הכשרות לחוסן ארגוני, חוסן פיננסי לעובדים, גמישות. בקהילה – מוקדים אזוריים שיכולים לפעול גם בחירום וגם בשגרה. בממשל – רשות לחוסן אזרחי שתתאם בין משרדים, קהילות ועסקים. בכלכלה – תמריצים לחברות שתורמות לעמידות חברתית, לא רק לרווח נקי.
כי בדיוק כפי שלא מחכים לרעידת אדמה כדי לחזק בניין – לא מחכים לשבעה באוקטובר הבא כדי לחזק את המרקם החברתי.
לא רק למדינה יש תפקיד. גם לנו – כיחידים, כמנהלים, כאזרחים. כשאנחנו רואים רק מסכים במקום בני אדם – אנחנו שוחקים את החוסן שלנו.
חוסן לא נבנה ביום אחד – אבל הוא נשחק בקלות, כל יום. אם נמשיך לנהל את המציאות כתגובה, תמיד נהיה צעד אחד מאחור. אבל אם נהפוך את החוסן לערך, לא רק למנגנון – נוכל להיות לא רק עם שורד, אלא גם עם בונה.
כי מדינה באמת חזקה – נמדדת לא רק ב"כיפת ברזל", אלא בכיפת הקיום היומיומי של אזרחיה.
ישראל יכולה להישאר מדינה של חוסן, אבל לשם כך עליה להחליף דיסקט: מניהול משברים – לניהול חוסן. מהפחד מהקריסה – לתרבות של מוכנות, חיבור והתחדשות. מהסתמכות על הבלתי נמנע – לבחירה יומיומית באחריות הדדית.
חוסן הוא לא פרויקט – הוא אורח חיים. זה מתחיל בכל אחד ואחת מאיתנו – אבל תלוי גם בהנהגה, במדיניות, בחינוך ובתרבות הארגונית והאזרחית. מדינה חסונה באמת נבנית בין המשברים – לא רק בתוכם.
יאיר אבידן הוא יו"ר הוועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן
